עת"א 29960-04-10

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב בקשתו של אסיר להשתתף במחזור חופשה. חופשה נחשבת לפריבילגיה שנקבעת על פי שיקול דעתו של שירות בתי הסוהר, ולא לזכות של האסיר. המטרה העיקרית של מתן החופשה היא לחזק את הקשר של האסיר עם קהילתו ומשפחתו, שבתורו מקדם התנהגות טובה. זכות זו נתונה בשיקולים שונים, ובראשם ביטחון ושלום הציבור. שב"ס פועל על פי נהלים קבועים המחייבים קבלת חוות דעת משני גורמים מקצועיים – מב"ן ווגה – בטרם מחליטים על בקשת חופשת אסיר, במיוחד למי שהורשע בעבירות מין. גופים אלה מעריכים את מסוכנותו של האסיר לציבור ולמשפחתו, בהתאמה. התערבותו של בית המשפט בהחלטות מסוג זה היא חריגה ומוגבלת לבחינת סבירות קביעתו של שב"ס. העותר, שביצע עבירות מין בתוך המשפחה, טען כי לא התקיים לו שימוע ראוי בפני המינהל הכללי (ג.א.), שהוא ועדה בתוך שב"ס העוסקת בנושאים אלה. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי זכותו של העותר לשימוע הוגן לא נפגעה, שכן ניתנה לו הזדמנות להציג את טענותיו בכתב. ה-G.A והיועץ המשפטי לממשלה התנגדו לשחרורו של העותר לחופשה, בנימוק של חשש לשלומם של הקורבנות ולהשפעה השלילית הפוטנציאלית על בריאותם הנפשית ושיקומם. בתוך כך, מב"ן ורשויות הטיפול בשב"ס המליצו לאפשר לעותר לצאת לחופשה, מתוך סברה כי נשקפת ממנו סכנה נמוכה לציבור. בית המשפט הכיר בכך שחוות הדעת של מב"ן היא אמנם מכרעת, אך היא אינה הגורם המכריע היחיד. בית המשפט מצא כי חששותיה של הרשות בדבר הסיכון הפוטנציאלי לקורבנות היו מוצדקים וסבירים, במיוחד נוכח הכחשת העותר את העבירות, חוסר האמפתיה כלפי הקורבנות והיעדר נטילת אחריות כלשהי. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי החלטת שב"ס שלא להעניק לעותר חופשה הייתה סבירה ונתונה לשיקול דעתו, הגם שעמדה בסתירה לחוות דעת אחרות. לפיכך דחה בית המשפט את העתירה והדגיש כי היא אינה מחליפה את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המינהלית. חופשה היא פריבילגיה, והחלטת שב"ס, שהתבססה על היעדר המלצה אוהדת, הייתה חוקית.