בג"צ 4613/03

תקציר

העתירה קוראת תיגר על מדיניות משרד הבריאות (המשיב) לחייב בני משפחה של חולים סיעודיים להשתתף כלכלית באשפוזם. העותר, שאביו קיבל קוד "חולה סיעודי", התבקש לשלם תשלום חודשי של כ-5,000 ש"ח ו"דמי כניסה" חד פעמיים של כ-9,500 ש"ח, עליהם חתם תחת מחאה. העותרת טענה כי למשיב אין סמכות לחייב את בני המשפחה לממן אשפוז, וכי יש להותיר כל החלטה כזו לבית המשפט לענייני משפחה לפי החוק לתיקון דיני משפחה. לחילופין, טען העותר, כי מדיניותו של המשיב מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין בסיס חוקי ל"דמי הכניסה". המשיבה שאבה את סמכותה מחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ששמר על הסטטוס קוו של השתתפות המשפחה במימון אשפוז שהיה קיים טרם חקיקת החוק. בית המשפט מצא כי לא נפל פגם משפטי במדיניות המשיבה, וכי מדובר בהחלטה סבירה והוגנת בהתחשב באילוצים תקציביים. באשר לסמכות לקבוע את שיעור ההשתתפות, קבע בית המשפט כי ההתייחסות לחוק לתיקון דיני המשפחה בנוהלי משרד הבריאות אין משמעותה כי האחרון פועל באופן קיצוני, אלא שהוא מאמץ כללים סבירים שנקבעו על ידי המחוקק. לבסוף, בסוגיית "דמי הכניסה", קבע בית המשפט כי האגרה נכללה בהליכים הקיימים שנקלטו בחוק ביטוח בריאות, וכי פרשנותה המצמצמת של העותרת להוראה הרלוונטית אינה נכונה. לפיכך נדחתה העתירה, ושני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאות בהתחשב בנסיבות.