בג"צ 142/89

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוקיותו של חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 8), שהתקבל בכנסת. העותרים טענו כי תיקון זה פוגע בעקרון השוויון הקבוע בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת, שכן הוא לא התקבל ברוב המיוחד הדרוש בכל שלבי החקיקה לפי סעיף 46 לחוק היסוד. לטענתם, הדיון המקדמי בהצעת החוק, שבו נעשה שימוש ברוב רגיל כדי לקדם אותה לוועדה, הוא שלב חקיקתי המחייב רוב מיוחד. המשיבים טענו כי הדיון המקדמי אינו נדרש לרוב מיוחד, שכן מדובר בדיון בהצעה שעל סדר יומה של הכנסת בלבד. בג"ץ בחן האם התיקון, לרבות ההגדלה הרטרואקטיבית של מימון הבחירות, תואם את עקרון השוויון ואת דרישות החקיקה לרוב מיוחד. השופט א' ברק תמך בפרשנות שיפוטית רחבה, והדגיש כי שוויון בשיטת הבחירות הוא יסוד. הוא הודה כי היסטורית, הצעות חוק פרטיות בדיונים מקדימים היו קשורות להצעות לסדר היום, ולכן נופלות לסעיף החריג. עם זאת, הוא ציין גם את התפיסה הרווחת במסורת המשפטית הישראלית, הנמנעת מלפסול חוקים הסותרים עקרונות יסוד אלא אם עוגנו במפורש במסגרת חוקתית. המשנה לנשיאה מ' אלון והשופט י' מלץ חלקו על כך, והתמקדו בהקפדה על לשונו הפשוטה של החוק והצורך בביטוי חקיקתי מפורש ביחס לחריגים. הם טענו שכל הוראת יסוד, כמו שוויון, צריכה להידרס רק עם כוונת חקיקה ברורה ורוב הכרחי בכל השלבים. לפיכך, הם תמכו בעתירות והגיעו למסקנה כי הנוהל שהופר הביא לקיומו של חוק בלתי חוקי, דבר המחזק את חשיבות ההקפדה על הליכי חקיקה לתיקונים הפוגעים בעקרונות יסוד. החלטת הרוב הייתה להפוך את הצו המותנה לקבוע, לחייב את המשיבים להשיב כספים ולהדגיש את התפקיד השיפוטי בשמירה על טוהר הבחירות ובשמירה על הוראות חוקתיות.