ע"א 7809/01

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בשתי סוגיות עיקריות הנוגעות לפיצוי בגין קרקע שהופקעה: התקופה שבה יש לשלם פיצויים בגין הפסד דמי חכירה והאם פיצויים אלה צריכים לכלול הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. הסוכנות היהודית לארץ ישראל הפקיעה קרקע באישור שר האוצר, והחברות המערערות ביקשו פיצוי בגין פעולה זו ואובדן דמי החכירה שבא בעקבותיה. בתחילה דחה בית המשפט המחוזי את הגנת ההתיישנות של הסוכנות והעניק פיצוי חלקי בגין הפקעת קרקעות, אך לא בגין הפסדי חכירה, תוך שהוא מפנה למנגנון פיצוי חלופי מחוק משנת 1964. בית המשפט העליון איפשר לחברות לבחור את מנגנון התגמול שלהן, מה שהוביל להליך הערכה מחדש של שמאי ממונה. ההחלטה הסופית של בית המשפט המחוזי, שהתבססה על שיטת השמאי, הצמידה את הפיצוי בגין הפסד דמי חכירה לשווי השנתי של הקרקע, אך ללא הצמדה וריבית נוספות. החברות והסוכנות ערערו, כל אחת ערערה על היבטים שונים של החלטה זו. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והדגיש כי פיצוי בגין דמי חכירה אבודים צריך לכסות רק את התקופה עד לתשלום פיצויי ההפקעה, בהתאם לתכלית הפקודה לאזן בין הפסדו של בעל הקרקע לבין הרווח של הרשות המפקיעה. יתר על כן, התקדים שנקבע בפרשת הורוביץ מנע החלת הצמדה וריבית על פיצויים אלה, שכן החוק קבע מנגנון נפרד להתאמות כאלה בעת הבחירה בתיקון משנת 1964. בית המשפט הכיר בצורך בבחינה חקיקתית מחודשת של דיני פיצויי הפקעות כדי להבטיח ערכים ריאליים יותר, אך שמר על המסגרת המשפטית הקיימת בשל פסיקה ארוכת שנים. לפיכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, תוך קריאה לרפורמה חקיקתית שתגשר על הפער במתן פיצוי הוגן.