רע"א 3359/18

תקציר

פסק הדין עוסק בסוגיית החסינות השיפוטית של נושאי משרה שיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, ובוחן האם ניתן לתבוע את המדינה בגין העוולות שביצעו נושאי משרה אלה. הדיון מתייחס לתקדים שבו תביעה נגד המדינה נדחתה בתחילה אך בהמשך הותרה בתנאים ספציפיים במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות רבתי. חוקרים מתחו ביקורת על החלטה זו, וקראו לפרשנות מרחיבה יותר של החסינות השיפוטית החלה הן על נושאי משרה שיפוטית והן על המדינה, והציעו חסינות גם במקרים של רשלנות חמורה, אלא אם כן הייתה כוונת זדון לפגוע. יתר על כן, פסקי דין שונים משקפים גישות שונות, אך התפיסה הרווחת הדגישה חסינות רחבה ומשמעותית, גם במקרי רשלנות חמורה, כדי לשמור על עצמאות שיפוטית והגנה מפני השפעות זרות. חסינות זו נועדה להבטיח את עצמאותה של הרשות השופטת, את אמון הציבור ואת תפקודה היעיל של מערכת המשפט. השוואות עם תחומי שיפוט בינלאומיים של המשפט המקובל, כגון אנגליה, ארה"ב וקנדה, אישרו חסינות רחבה דומה, לרבות בגין מעשים זדוניים, ללא אחריות מדינתית לפעולות שיפוטיות. בסופו של דבר, נקבע בפסק הדין כי החסינות השיפוטית לפי הפקודה הנזכרת היא מהותית ומוחלטת, ובכך נמנעות תביעות נגד המדינה בגין פעולות של נושאי משרה שיפוטית. עם זאת, פסק הדין הותיר שאלות פתוחות בנוגע לפעולות שנעשו בכוונת זדון, וציין כי אלה יטופלו בנפרד במידת הצורך.