רע"ב 5029/11

תקציר

לאחר עיון מדוקדק בבקשה, נקבע בתשובת המשיב, לצד פסיקות בית המשפט המחוזי וועדת השחרורים, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר. הבקשה, הנוגעת להחלטת ועדת השחרורים בדבר המסוכנות הנשקפת מאדם הכלוא, נסובה סביב המשקל המיוחס למהות העבירה בקביעת המסוכנות האמורה. בעוד המבקש טוען לתפקיד מוגבל במהות העבירה, בתי המשפט נקטו משנה זהירות היסטורית בהתערבותם בהחלטות ועדת השחרורים, הנחשבות מעין שיפוטיות. באופן חריג, רשות ערעור ניתנת במקרים בעלי השלכות משפטיות משמעותיות. במקרה הנוכחי, החלטת ועדת השחרורים הדגישה את נסיבות ביצוע העבירה, שמשמעותה זלזול של האסיר בחיי אדם וחוסר אחריות. הערכת הוועדה את חומרת העבירה הושפעה מהמידע המצומצם הקיים בשל הסדר הטיעון. בתוך כך, המשיב מיישר קו עם עמדתו של בית המשפט המחוזי, ומדגיש את הקלת הסדר הטיעון. הדבר מוביל לשאלה מכרעת בדבר המשקל המיוחס לאופי העבירה ביחס לשיקולים אחרים, כגון שיקום האסיר וההשפעה על הקורבנות. אמנם אופי העבירה אינו צריך לקבוע באופן חד משמעי את חזקת הסכנה, אך הוא משמש גורם מהותי בהליך ההערכה. קביעה קטגורית תהיה בלתי סבירה וסותרת את מטרת השיקום. תחת זאת, המסוכנות הטמונה בעבירה צריכה להיות נקודת המוצא להערכת התקדמות השיקום. על המבקש מוטל נטל הוכחה משמעותי להוכיח שיקום ממשי והפחתת מסוכנות, במיוחד נוכח חומרת העבירה. הדו"ח שהציגה העובדת הסוציאלית מצביע על שיקום חלקי, אך אין בו די כדי לשכנע את בית המשפט בשינוי מהותי. יתר על כן, ועדת השחרורים שקלה באופן סביר את עמדת משפחת הקורבן, במיוחד נוכח המצוקה הכרוכה בעבירות שבוצעו. לפיכך, לקלט שלהם יש משקל ניכר, אך תלוי הקשר. בסופו של דבר, מסקנתו של בית המשפט לעניינים מנהליים כי החלטת ועדת השחרורים הייתה סבירה ואין להתערב בה היא מוצדקת. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.