בד"מ 22/17

תקציר

פסק הדין מתייחס לתלונה שהוגשה נגד עורך דין, מקבל פסק הדין, בגין אי תשלום הוצאות שהורה פסק דין משמעתי. הנמען טען כי עצם הגשת הערעור צריכה להיות סיבה מספקת לעכב את ביצוע פסק הדין, אולם השופטים דחו טענה זו. השופטים דחו גם את טענתו הפרוצדורלית של הנמען כי התלונה יוחסה לו בטעות, וקבעו כי ברור שהתלונה הופנתה לפסק הדין המשמעתי. כמו כן, נדחתה טענת הנמען כי לא חלה עליו הוראות המשמעת של לשכת עורכי הדין, שכן הוא לא הביא כל ראיה שתתמוך בכך. השופטים הדגישו כי על עורכי הדין לכבד כל חובה המוטלת עליהם, אולם אי עמידה הנובעת מאי יכולת כנה לשלם אינה מהווה עבירה אתית. השופטים קבעו כי המקבל לא שילם את ההוצאות בשל מצוקה כלכלית של ממש, ובדיקות כשירות שנערכו לאחרונה תמכו בטענה זו. השופטים מתחו ביקורת על לשכת עורכי הדין שלא בחנה כראוי את טענותיו של מקבל הסיוע, במיוחד בהתחשב בראיות שהציג בנוגע למצבו הכלכלי. מאחר שלשכת עורכי הדין לא סיפקה ראיות סותרות, זיכו השופטים את מקבל העבירה המשמעתית. עם זאת, זיכוי זה לא פטר את מקבל החוב שטרם נפרע, שאותו עדיין היה חייב לשלם. השופטים הציעו ללשכת עורכי הדין להיעתר לבקשה לפרוס את החוב על פני תשלומים, דבר שייטיב עם שני הצדדים. פסק הדין הסתיים ללא צו להוצאות, והזכות לערעור כדין נשמרה.