ע"א 525/79

תקציר

פסק הדין מתייחס לחוב שצברו המערערים מבנק בגרמניה וערבות המשיב. משלא עמדו המערערים בפירעון ההלוואה, חויב המשיב לשלם לבנק והחוב הוטל עליו. המערערים טענו כי פרעו את מלוא החוב והכחישו את הטענה כי ביקשו ללוות מהמשיב את תעודת הרישוי של רכבם. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב והורה למערערים לשלם את הדברים הבאים: סכום הקרן בלירות ישראליות, ריבית בשיעור של 26% ולאחר מכן בשיעור של 30% מהגשת התביעה ועד לתשלום, הוצאות הנסיעה של המשיב לישראל, הוצאות משפט ומע"מ על הוצאות המשפט. עוד קבע השופט כי אם האוצר ידרוש זאת, המערערים יישאו בעלויות העברת החוב למשיב בגרמניה. המערערים ערערו על פסק הדין וטענו כי שגה השופט קמא בכך שחייב אותם להציג את הראיות, כי המשיב לא הוכיח את המחאת החוב, וכי השופט התעלם מהוראות פקודת הראיות. שופט בית המשפט העליון דבורין קבע כי היה על בא כוח המערערים להתנגד להבאת ראיות בתחילת המשפט וכי החלטת השופט בסוגיה פרוצדורלית זו אינה טעות שיפוטית שלא ניתן לבטלה. עוד קבע השופט דבורין כי ממצאי המהימנות והקביעות העובדתיות של השופט סבירים ואין להתערב בהם. עם זאת, השופט דבורין שינה את שיעורי הריבית על הסכומים שנפסקו למשיב, והעמיד אותם על 7.5% לשנה ממועד התביעה ועד לתשלום, וקבע כי המע"מ צריך לחול רק על שכר טרחת המתרגם ושכר טרחת עורך הדין. לבסוף, הציע השופט דבורין כי כל צד יישא בהוצאותיו בבית המשפט העליון, מאחר שהמשיב לא הביא ראיות ראויות לשכרו של המתרגם. השופטים בן דרור ולוין הסכימו עם החלטתו של השופט דבורין.