עע"מ 6738/13

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לסוגיה משפטית מורכבת בה מעורבים מדינת ישראל, ועדות התכנון השונות ופרויקט בנייה שנמצא בלתי חוקי. בתחילה עלתה השאלה האם המדינה יכולה לערער מאחר שהיא לא הייתה צד מפורש בהליך המקורי, אך בית המשפט קבע כי מאחר והוועדות המעורבות הן גופים ממשלתיים, למדינה יש למעשה מעמד. המשפט התמקד בחוקיות היתר בנייה ובעמידה בחוקי התכנון. ועדת הערר קבעה כי הוצאת ההיתר אינה חוקית, אך בית המשפט קמא בחן האם להכשיר את הבנייה בדיעבד. נשקלו מספר נושאים, בהם חריגות משמעותיות מהתוכנית המאושרת, שכללו הקמת מבנה נוסף וחניה עילית בניגוד לדרישות השטחים הפתוחים. לאי החוקיות נוספו קומות נוספות שנבנו ללא היתר. למרות שבית המשפט הכיר בהפרה הקשה של חוקי התכנון, הוא שקל את הפגיעה בצדדים שלישיים, כגון רוכשי דירות שפעלו בתום לב. רוכשים אלה הסתמכו על ההיתרים שהונפקו שלא כדין וכבר אכלסו כמה דירות. בעוד שבית המשפט עמד על חשיבות הרתעת בנייה בלתי חוקית ושמירה על שלטון החוק, הוא שקל גם את מצבם של הרוכשים, והוביל להחלטה שלא הפכה לחלוטין את פסק דינו של בית משפט קמא. פסק הדין הסופי דרש איזון – הכשרת חלקי הבניין שכבר אוכלסו, תוך העברת סוגיות תכנוניות אחרות לדיון מחודש בוועדה המחוזית, אך סירוב מפורש להכשיר את הקומות העליונות הבלתי מורשות. החלטה רבת ניואנסים זו משקפת תמהיל של קיום חוקים, תיקון מחדלים מנהליים והכרה בזכויותיהם של רוכשי צד שלישי תמימים.