תמ"ש 4573-06-20

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב הסכם הממון של בני הזוג לאחר גירושיהם, ובפרט בנוגע לאי תשלום סכום מוסכם של הבעל לשעבר (מר ש') לגרושתו (הגב' ש') במסגרת הסדר הכספים המשותפים ביניהם. הגב' ש' טענה כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, ואילו מר ש' טען כי היה ביטול ההסכם בהתנהגות, וביקש מבית המשפט לאכוף את ההסכם. בית המשפט התייחס תחילה למהות ההפרה, ובחן את נסיבות גיבוש ההסכם, התנהלות הצדדים ואחריותם להפרה. נקבע כי מחדליו של מר ש' היו חמורים יותר, שכן הוא לא עמד בהתחייבויותיו הברורות והמוחלטות על פי ההסכם, בעוד שמחדליה של הגב' ש' היו פחות משמעותיים באופן יחסי. בית המשפט מצא את גרסתה של גב' ש' לאירועים אמינה יותר, מה גם שטענותיה של גב' ש' היו לעתים קרובות בלתי הגיוניות ולא עקביות. למרות זכותה של הגב' ש' לבטל את ההסכם עקב ההפרה היסודית של מר ש', בית המשפט לא קיבל את טענתה כי ההסכם בוטל בהתנהגות. תחת זאת, הדגיש בית המשפט את חשיבות כיבוד תנאי ההסכם ואת עקרון סופיות הדיון. כתוצאה מכך, היה על בית המשפט להכריע בין ביטול ההסכם לבין אכיפתו. נוכח אופיו המורכב של התיק וחוסר הכדאיות של ביטול ההסכם, אשר יוביל להתדיינות משפטית ממושכת יותר, בחר בית המשפט בדרך ביניים. הוחלט כי ההסכם יבוצע בקירוב תוך התחשבות בהפרות ובמחדלים של הצדדים. שווי הנכס הנדון יוערך, ולגברת ש' תהיה הזכות לקבל את כל הזכויות בנכס אם תשלם למר ש' סכום השווה לשליש מערכו הנוכחי. אם היא לא תעשה זאת בתוך פרק הזמן הנקוב, מר ש' יוכל לשמור על הנכס על ידי תשלום שני שלישים מערכו לגב' ש'. בית המשפט גם התווה תכנית לפינוי הנכס והבהיר כי החלטתו אינה גוברת על כל חובה חוקית בנוגע לרישום הזכויות או חריגות בנייה כלשהן. לבסוף חויב כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות, ופסק הדין הותר לפרסום, תוך השמטת פרטים מזהים.