בש"א 458/91

תקציר

גזר הדין המדובר הוא בעניין התליית רישיונו של רופא, בעקבות כתב אישום שיוחס לו בגין תשעה מקרים של אונס ותקיפה מינית במהלך עיסוקו הרפואי. ההשעיה התבססה על סעיפים 44א ו-44ג לפקודת הרופאים, המאפשרים התליית רישיון או הגבלה במקרה של הגשת כתב אישום נגד רופא בגין עבירה הנחשבת מחפירה. רוב חברי ועדה מיוחדת שהקים מנכ"ל משרד הבריאות המליצו על התליית רישיון לחצי שנה, ואילו המיעוט המליץ להגביל את היקף עבודתו של הרופא. המנכ"ל אימץ את ההמלצה הקודמת. הרופא ערער על החלטה זו, תחילה לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן לבית המשפט העליון, וביקש גם הוא לעכב את ביצוע ההשעיה עד לסיום הליך הערעור. בית המשפט העליון קבע כי אין לעכב את החלטת ההשעיה, בהתחשב בחומרת העבירות, בספק של הוועדה לגבי כשירותו המקצועית ובהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה. פסק הדין הדגיש את הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי לזכויות הפרט, תוך מתן תשומת לב מיוחדת למקצועות העוסקים בדיני בני אדם. מאחר שהרופא התנגד לבחינת הראיות על ידי הוועדה, התקשה לטעון להיעדר ראיות לכאורה. בית המשפט לא ראה סיבה לעכב את הביצוע, ולכן דחה את הערעור. החלטה זו התקבלה מבלי לקבוע את קיומן של ראיות לכאורה כשלעצמן, אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי.