בג"צ 2369/21

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 65 לדבר המלך, המעניק סמכות שיפוט בינלאומית לבתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי של אזרחים זרים המשתייכים לקהילה דתית מסוימת, בתנאי שיתנו את הסכמתם. העותרת, אזרחית זרה, הסכימה להתדיין בבית הדין השרעי לאשרור נישואיה, אך טענה כי אין בכך כדי להצביע על הסכמתה להתדיין בפני אותו בית משפט בתביעות אחרות, כגון משמורת ילדים. בית הדין השרעי לערעורים קבע כי יש לו סמכות לדון בטענותיו האחרות של העותר. השאלה שעמדה בפני בית הדין הייתה האם הסכמתו של האזרח הזר להתדיין בעניין מסוים בפני בית הדין הדתי משתרעת גם על תביעות אחרות. בית המשפט קבע כי סעיף 65 דורש הסכמה מדעת של האזרח הזר - הבנה של מהות ההסכמה וההליכים שהיא מתייחסת אליהם - אשר חייבת להינתן באופן ברור וללא ספק. הסכמתה של העותרת לאשרור נישואיה לא הצביעה על הסכמתה להתדיין בנושאים אחרים, מה גם שלא ידעה שהסכמתה להליך האשרור תתפרש ככזו. בית המשפט הדגיש את עקרון חופש הבחירה במקרים של "סמכויות מקבילות", בהם הסמכות המהותית בעניין נתונה הן לבתי הדין הדתיים והן לבתי המשפט האזרחיים, וקבע כי הסכמה להתדיין בעניין מסוים בפני בית דין דתי אינה מהווה הסכמה להתדיינות בתביעות אחרות שם. בנוסף, מצא בית המשפט כי פרשנותם של המשיבים לסעיף 65 אינה עולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית ויש בה כדי להביא לצמצום הסכמות ולריבוי מחלוקות. לבסוף, קבע בית המשפט כי חוק התרת נישואין נותן מענה הולם למקרים בהם אזרחים ישראלים מוסלמים מעוניינים להתגרש מבני זוג מוסלמים זרים, ולכן פרשנותם של המשיבים מיותרת. לפיכך בוטלה החלטת בית הדין השרעי לערעורים, והושבה החלטת בית הדין השרעי הנמוך בדבר היעדר סמכותו לדון בטענות העותר. כמו כן הוציא בית הדין צו המונע את יציאתם של הקטינים מהארץ, שהוצא על ידי בית הדין השרעי, בעיכוב של שבעה ימים כדי לאפשר לצדדים לערער על ההחלטה. המשיבים חויבו לשלם את הוצאות העותר.