בג"צ 5026/04

תקציר

פסק הדין בחן האם האיסור על העסקת יהודים בשבת לפי "חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951" מפר את חוק יסוד: חופש העיסוק. בית המשפט דן בעתירה של חברה לשיווק רהיטים שנקנסה על העסקת עובדים יהודים בשבת. העותרים טענו כי החוק פוגע בחופש העיסוק שלהם וגורם להם נזק כלכלי בכך שהוא מחייב סגר בשבת, בטענה שהגבלות כאלה אינן מוצדקות. המשיבים טענו כי האיסור משרת את הרווחה בכך שהוא מבטיח מנוחה ומונע ניצול, תוך הכרה בשבת כיום מנוחה דתי-לאומי ליהודים. בית המשפט מצא כי האיסור פוגע בחופש העיסוק, אך עונה על פסקת ההגבלה בכך שהוא משרת תכלית חברתית ודתית ראויה, עולה בקנה אחד עם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומידתי. בית המשפט הדגיש את חשיבות האיזון בין היבטים חברתיים ודתיים-לאומיים, ויאפשר למנוחה השבועית להפוך לזמן משפחה אחיד. בפסק הדין צוין כי בעוד שכל אדם יכול לקבוע לעצמו יום מנוחה, יום מנוחה אחיד מאפשר קשרים חברתיים ומשפחתיים ומגן על העובדים מפני כפייה של המעביד. בית המשפט דחה את טענת הכפייה הדתית וקבע כי קביעת השבת כיום המנוחה משקפת ערכים יהודיים מבלי לכפות מנהגים דתיים. בהתייחסו להיבט המינהלי, מצא בית המשפט כי הסירוב למתן היתר הוא חוקי, שכן העותרים לא הוכיחו כי פעילותם במנוחה השבועית חיונית לציבור. השופטים הביעו הסכמה, הדגישו את תפקידו של החוק באיזון בין רווחה חברתית למסורת דתית, ונתנו חופש פעולה בשיקול הדעת המינהלי לפטורים רק כאשר הצורך הציבורי ברור. לפיכך נדחתה העתירה, המאשרת את חוקתיותו של חוק שעות עבודה ומנוחה לעניין קיום יום מנוחה שבועי אחיד בשבת ליהודים.