ת"א 19218-06-11

תקציר

הסכסוך נסוב סביב עסקת נדל"ן באשדוד, ישראל, בה ביקש התובע, חן שחר, לרכוש חלקת קרקע מהנתבעות, מגדלי מרינה (2006) וכתר חברה בע"מ BVI. הצדדים חתמו על הסכם חפוז בז'נבה, שוויץ, מבלי לבצע בדיקות יסודיות, בהנחה שהנתבעים הם הבעלים של הקרקע. עם זאת, מאוחר יותר התברר כי לנתבעים היו רק זכויות חוזיות להירשם כחוכרים, והבעלות בפועל הייתה של מינהל מקרקעי ישראל. הדבר הוביל למשא ומתן לתיקון ההסכם, שבסופו של דבר נכשל, מה שגרם לשחר להגיש תביעה. השאלות המרכזיות שעמדו בפני בית המשפט היו האם נחתם הסכם מחייב, ואם כן, האם ניתן לאכוף אותו. השופט קבע כי הסכם ז'נבה הוא חוזה תקף ומחייב, שכן הוא מכיל את כל הפרטים המהותיים ומשקף את כוונת הצדדים. עם זאת, בשל טעות הדדית לגבי מעמד הבעלות, לא ניתן היה לאכוף את ההסכם ככתבו וכלשונו. מאחר שאכיפת התנאים המקוריים תטיל נטל מופרז על הנתבעים, החליטה השופטת כי הסעד הראוי הוא להורות לצדדים לפעול על פי העקרונות שהותוו בנספח 6, טיוטת הסכם שהתאימה את התנאים למצב הקיים. פתרון זה דרש תשלום מיידי של מחצית התמורה, כאשר המחצית הנותרת תשולם עם חתימת הסכם החכירה בין הנתבעים לבין מינהל מקרקעי ישראל. השופט הדגיש כי תוצאה זו הייתה הוגנת ונמנעה מהתערבות יתר בכוונות החוזיות המקוריות. לפיכך, התביעה התקבלה באופן חלקי, ושני הצדדים הונחו לפעול בהתאם לתנאי התשלום המתוקנים.