ע"א 30642-06-14

תקציר

פסק הדין דן בפרשנות הסכם וערבות אישית בין שתי חברות, דה לוי תוצרת חקלאית בע"מ ושלזינגר צוריאל ה.פ., בנוגע ליבוא ושיווק עגלים מליטא והונגריה בישראל. הדיון נסוב סביב שתי עסקאות: הראשונה היא מכירת עגלים מדה לוי לשלזינגר צוריאל, והשנייה היא יבוא עגלים מליטא על ידי שלזינגר צוריאל, במימון מלא של דה לוי. השופטים מסכימים עם קביעתו של בית משפט קמא כי הערבות האישית חלה רק על התחייבויותיו של שלזינגר צוריאל הנובעות מההסכם עצמו, ולא על כל התחייבויותיו של שלזינגר צוריאל כלפי דה לוי. הערבות מתפרשת כמכסה חובות הקשורים לתקופה שלאחר הגעת העגלים המיובאים לישראל, ולא רק חובות שנצברו בחו"ל. בית המשפט מקבל את גרסתה של דה לוי לאירועים וקובע כי העסקה הראשונה עסקה במכירת עגלים שדה לוי ייבאה בעצמה מליטא ומסרביה, ולכן הערבות אינה חלה במקרה זה. לגבי העסקה השנייה מסכימים השופטים כי היא נערכה על פי תנאי ההסכם. הם מוצאים כי הסדר המימון והסכם חלוקת הרווחים בין הצדדים נקבע בחוזה, ולכן ערב שלזינגר צוריאל, אשר צוריאל, חייב בחוב. זאת ועוד, השופטים קובעים כי שיעור הריבית שקבע בית משפט קמא הוא סביר ואין להתערב בו. הם גם מסכימים לבטל את חיובו של שלזינגר כערב לעסקה הראשונה, אך לקיים את חיובו בגין העסקה השנייה. הערעור שכנגד, בו נטען כי הערבות חלה על כל הפעילות העסקית בין החברות, נדחה. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו המשפטיות, וכל בטוחה שהופקדה חייבת להיות מוחזרים לצדדים המתאימים. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי הרכב של שלושה שופטים.