ע"א 1629/11

תקציר

במקרה הנדון, בחן בית המשפט את קדימות זכויותיו הרכושיות של בן זוג על פני תביעת נושה לאחר גירושין, תוך הסתמכות בעיקר על העקרונות שנקבעו בפרשת אהרונוב. הבעל הסכים להעביר מקרקעין לאשתו במסגרת הסכם הגירושין שלהם, שלא אושר על ידי בית המשפט בעת העיקול של הנושה. המערערים טענו כי היעדר אישור בית המשפט הופך את ההסכם ללא מחייב כהסכם ממון. עם זאת, בית המשפט ציטט את אהרונוב, שהדגיש כי זכות מעין קניינית, בדומה לזכות ישראלית, מעדיפה את הקונה או בן הזוג שניהלו משא ומתן על זכויות במקרקעין, גם ללא רישום. למרות שההסכם לא אושר על ידי בית המשפט, הוא קיבל תוקף על פני עיקול בשל אופיו כהסכם גירושין, ולא רק מתנה, המאושרת בתצהירים ובדוחות מס. בית המשפט המחוזי ציין כי ההעברה לא נעשתה בחוסר תום לב או בניסיון להגן על נכסים מפני נושים, ולכן אינה מסווגת כמתנה שדינה ביטול. בית המשפט הכיר בחשיבותו של אישור בית המשפט להגנה על שני בני הזוג, אך ציין כי אישור כזה משפיע בעיקר על יחסי זוגיות פנימיים, ולא על עסקאות של צדדים שלישיים. האישור הסופי לאחר הגירושין התייחס להסכם כמחייב ממועד חתימתו. לפיכך, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את זכויות הבעלות של המשיב במקרקעין ומבטל את העיקול. המערערים חויבו לכסות את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, וקבעו כי גם הסכמים שלא אושרו יכולים לגבור על תביעות נושים מאוחרות יותר אם הן נובעות מהסדרי גירושין בתום לב.