עת"מ 27904-09-13

תקציר

פסק הדין דן באגרות הבקשה והערבויות הבנקאיות הקשורות להעסקת עובדים זרים בענף הבנייה בישראל. בית המשפט מאשר את אגרת הבקשה הקיימת בסך 900 ₪, אותה על המעסיקים לשלם בעת הגשת בקשה להיתר, ואת האגרה השנתית בסך 7,200 ₪, וכן את אגרת ההיתר בסך 12,240 ₪. אגרות אלה מחויבות על פי חוק עובדים זרים. השופט קובע כי המכסות שקבעה הממשלה להעסקת עובדים זרים הן מחייבות, והתאגידים אינם יכולים לתבוע החזר של אגרת הבקשה על סמך אי התאמה לכאורה בין החלטת הממשלה למספר העובדים בישראל. עוד טענו התאגידים כי נוסחת חישוב שכר הטרחה לשנים 2010-2011 שגויה, אך השופט מצא כי רף המינימום שנקבע נמוך למעשה ממספר העובדים שהתאגידים יכולים להעסיק, ולכן לא קיימת עילה להשבת עמלות. בהתייחס לאגרות השנתיות ואגרות ההיתר, מדגיש השופט כי התקנות המסדירות אגרות אלה ברורות ומהוות רשימה סגורה, ולכן בית המשפט אינו יכול להרחיבן. הרשימה מפרטת את המקרים בהם מתאפשרים החזרי אגרות, לרבות כאשר עובד זר עובר למעסיק אחר או עוזב את הארץ, או במקרה של מותו. מאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות לתקן תקנות אלה, דוחה השופט את בקשת העותרים להחזר כספי בתרחישים החורגים מאלה המפורטים בחוק ובתקנות. לבסוף, השופט מתייחס לסוגיה פרוצדורלית ומסכים כי ההליך אינו יכול להאריך את התרחישים להחזר אגרות מעבר למה שמותר בחוק. לפיכך, שתי העתירות נדחות, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.