ה"פ 26571-03-12

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לסכסוך רכושי בין התובע לנתבעים, פרשנותם של שני הסכמים משנת 1959 ומשנת 1965 עומדת במרכז המחלוקת, בדבר חכירת דירה ושטח הקרקע המשויך אליה. הוריו של התובע חכרו את הדירה וחלק מהקרקע מהבנק למשכנתאות (תעש) ולאחר מכן מכרו אותה לתובע. התובע טען כי שטח הקרקע המוחכרת גדול יותר ממה שנרשם בטאבו והביא סקיצה כראיה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. נקבע כי לשון ההסכמים, ובפרט ההסכם השני, ציינה בבירור את השטח כ-316 מ"ר וכל עמימות בתשריט נעלמה על ידי הטקסט הכתוב. זאת ועוד, התנהלות הורי התובע והתובע עצמו לאורך השנים תמכה בטענת הנתבעים כי מאז ומתמיד סברו כי מדובר בשטח של 316 מ"ר, שכן הם שילמו דמי ניהול על בסיס שטח זה ואף הצהירו על הכרה בשטח זה. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת לעניין התיישנות ושיהוי, בקובעו כי חל סעיף המקרקעין המוסדרים בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, אשר מבטל תביעות אלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לנתבעים, כרוכשים הבאים בתום לב ובתמורה יקרת ערך, היו זכויות עדיפות על פני התובע לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.