ת"א 6650/93

תקציר

הפרשה, בת למעלה מעשור, סובבת סביב סכסוך בין לקוח, שפיר, לבין הבנק הבינלאומי בע"מ. שפיר, לקוח הבנק משנת 1974, קיבל הודעה על יתרת חשבונו הגבוהה בשנת 1982 וערך הסדרים להסדרת החוב. מדובר בפדיון תוכנית חיסכון והפקדת 14 צ'קים חודשיים, ולאחר מכן צ'ק נוסף לריבית. אחד הצ'קים הוחזר ללא תשלום, אך בסופו של דבר פירע אותו לאחר שהבנק העביר את חשבונו לבנק אחר כמבוקש. בינתיים נפרעו לחשבונו ניירות הערך הבלתי סחירים של שפיר, בסך 20,310 שקל. הבנק טען כי ניירות ערך אלה היו חלק מהסדר הפשרה וכי שפיר לא עמד בהסדר, ולכן תביעתו אינה תקפה. עם זאת, השופט פסק לטובת שפיר, וקבע כי ניירות הערך לא נכללו בהסדר הפשרה ויש לזקוף אותם לחשבונו. כמו כן, השופטת קבעה כי שפיר אכן כיבדה את השיקים וכי טענת הבנק לשיקים נוספים בגין ריבית לא הוכחה. אי העברת תוכנית החיסכון על ידי הבנק גרמה מיד לפערי ריבית, וגרמה לזינוק לא מוצדק ביתרת החשבון. השופט מתח ביקורת על חוסר הבהירות וחובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו. בנוסף, דחה השופט את הגנת ההתיישנות של הבנק מכמה טעמים, לרבות הליכים משפטיים קודמים שעברו את תקופת ההתיישנות. בעקבות זאת נדחתה התביעה שכנגד, וחברת שפיר זכתה ב-40 אלף שקל, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק דין מקיף זה, שבחן את הראיות והעדויות, אישר בסופו של דבר את טענתו של שפיר נגד הבנק.