ת"ק 4526-04-23

תקציר

בהתבסס על העובדות שהוצגו, קבעה השופטת כי טענת התובע נגד בית הקולנוע בגין בושה, השפלה ופגיעה במוניטין לכאורה אינה תקפה בשל הדוקטרינה של מעילה שלא כדין שאינה מקימה זכות תביעה. התובע ניסה להשתמש בשובר לצפייה בסרט מסוים, אך נאמר לו שהוא אינו תקף לסרט זה. לאחר מכן רכש כרטיסים לסרט אחר, אך נכנס להקרנת הסרט המקורי שרצה לראות. כשצוות הקולנוע גילה זאת, הם ביקשו ממנו לעזוב, מה שהוביל לעימות. השופטת ראתה בקולנוע שטח מסחרי פרטי עם תנאי כניסה והתנהגות, ולתובעת לא הייתה זכות להתעלם מההוראות ולהיכנס להקרנה ללא רשות. כמו כן, דחתה השופטת את טענות התובע כי מדובר במרחב ציבורי שבו התנועה בין מסכים אינה מוגבלת, שכן טענות אלה אינן מבוססות. תחת זאת, השופט קבע כי פעולתו של התובע מהווה הסגת גבול וכי היה עליו למלא אחר ההוראות שניתנו ולפנות לנקיטת צעדים משפטיים אם סבר שנעשה לו עוול. באשר לתביעתה שכנגד של הנתבעת, קיבלה אותה השופטת באופן חלקי והורתה לתובעת לפצות את בית הקולנוע בגין עלות הכרטיסים, שעמדה על סך 112 ₪, שכן התובעת צפתה בסרט מבלי לשלם. כמו כן הורה השופט לתובע לשלם לנתבע הוצאות בסך 3,500 ₪ בגין ההליך. סכום זה היה אמור להיות משולם בתוך 30 יום, עם קנסות על אי ציות. השופט הגיע למסקנה כי מדובר בתביעה קנטרנית וכי היה על התובע להימנע מהגשת תביעה כזו, דבר שגרם לנתבעת הוצאות מיותרות. לשני הצדדים הייתה הזכות לבקש רשות ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי.