ע"פ 69238-10-21

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של פסק דין ע"פ 69238-10-21 קדיס נ' מדינת ישראל** **מבוא:** פסק דין זה של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עוסק בערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית משפט השלום, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של איומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ותקיפה סתם (סעיף 379 לחוק העונשין). הערעור התייחס הן להכרעת הדין, הן לגזר הדין (בנוגע לרכיב הפיצוי). **עובדות המקרה בקצרה:** המערער הגיע למשרדי חברת החשמל לצורך הסדרת חוב כספי. במהלך פגישה עם מנהל האזור, מר מיכה בן דוד, התגלע ויכוח. המערער סירב לעזוב את המשרד, ולאחר הזמנת מאבטח, המשיך לטעון טענות. במהלכו של האירוע, אמר המערער למנהל, בהקשר למראה פניו, "תסתכל על הפנים שלו, הן לא יישארו אותו דבר" ולמתלונן "אל תדאג אתה תראה מי אני". המערער נופף באצבעותיו קרוב לפני המתלונן, ובהמשך, לאחר שהמתלונן הזיז את ידו, תקף המערער את המתלונן בלחיו, את המאבטח שבא להפריד בוחטות ודחיפות, ניסה להרים כיסא, והשליך דפים. **הכרעת בית המשפט קמא (בית משפט השלום):** בית משפט השלום הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו, תוך מתן אמון מלא בעדויות עדי התביעה (המתלונן והמאבטח) ודחיית גרסת המערער. בית המשפט התייחס לסתירות מסוימות בין עדי התביעה וקבע כי אינן מהותיות, בעוד שסתירות בגרסת המערער נחשבו כמצביעות על חוסר אמינות. בית המשפט קבע כי אמירות המערער מהוות איום, וכי התנהלותו מהווה תקיפה. **הערעור בבית המשפט המחוזי:** **א. הערעור על הכרעת הדין:** 1. **טענות המערער:** * **העדפת עדות המתלונן:** המערער טען כי בית המשפט קמא טעה כאשר העדיף את עדות המתלונן על פני עדים אחרים, למרות סתירות בין עדותו לעדות עדים אחרים, ועל אף שבית המשפט קבע שלא הייתה חפיפה מלאה בין העדויות. לטענתו, הסתירות הרבות מונעות ביסוס הרשעה מעבר לספק סביר. * **חוסר זיכרון של המתלונן:** נטען כי המתלונן בבית המשפט לא זכר ולא ידע לתאר את אשר אירע, והתייחסות בית המשפט לכך כאל עדות "מדודה ומאופקת" אינה יסוד מוצק להרשעה. * **פרטים חדשים בעדות המתלונן:** המתלונן העלה לראשונה בעדותו פרטים חדשים שלא נמסרו במשטרה (עפת דברים מהשולחן, שבירת משקפיים), דבר המחליש את מהימנותו. * **סתירות בנוגע לתקיפה:** עדות המתלונן, לפיה המגע הפיזי הראשון היה כשהוא הוריד את יד המערער, סותרת את עדותו של מר יגאל כהן, הרומזת לדחיפה משמעותית יותר. * **עדות המאבטח:** נטען כי עדות המאבטח אינה מהימנה, נוכח סתירות פנימיות וחיצוניות, ובפרט אמירתו על "שני צדדים" ו"אני חוטף משני הצדדים", המעידה על עירוב אלים מצדו. * **פרשנות האיומים:** המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא קיבל את גרסתו לפיה האמירות היו בגדר אזהרה לנקיטת הליכים משפטיים ולא איום. * **מחדלי חקירה:** נטען כי מחדלי חקירה, לרבות אי-גביית הודעות מעדים נוספים ואיחור בגביית הודעתו של מר כהן, קיפחו את הגנתו של המערער. 2. **החלטת בית המשפט המחוזי (הערכאה המערערת):** * **דחיית הערעור על הכרעת הדין:** בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין. * **עקרון אי-התערבות בממצאי עובדה ומהימנות:** בית המשפט הדגיש את עקרון אי-ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובהערכות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן ישיר. בית המשפט הפנה לפסיקה תומכת (ע"פ 4626/20 גולדשטיין, ע"פ 6277/20 היילי). * **הסתירות בין העדים:** בית המשפט קמא היה ער לסתירות בין עדי התביעה, אך קבע כי אין מדובר בסתירות מהותיות. בית המשפט המחוזי הסכים עם קביעה זו וסבר כי אין בסתירות אלו כדי לגרוע ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו, ואינן מצדיקות התערבות. * **אמינות המערער:** בית המשפט קמא לא ייחס מהימנות למערער, ובית המשפט המחוזי הסכים לכך. * **עבירת האיומים:** לא הייתה מחלוקת על אמירות המערער בנוגע למראה פניו של המתלונן. בית המשפט קמא קבע כי הבדלי הנוסח אינם מהותיים ודחה את פרשנות המערער כאזהרה משפטית. בית המשפט המחוזי אימץ קביעה זו, בהתבסס על התרשמותו מהמערער, השכל הישר והגיונם של הדברים. * **עבירת התקיפה:** בית המשפט קמא אימץ את גרסת המאבטח והמתלונן לגבי התקיפה. בית המשפט המחוזי אימץ קביעה זו. * **מחדלי חקירה:** בית המשפט קמא דחה את טענות המערער בעניין מחדלי חקירה, וקבע כי גם אם היה מחדל בגביית הודעתו של מר כהן באיחור, הוא לא קיפח את הגנתו. בית המשפט המחוזי הסכים לכך. **ב. הערעור על גזר הדין (רכיב הפיצוי):** 1. **טענות המערער:** * **נסיבות אישיות:** נטען כי בית המשפט קמא שגה בהטלת פיצוי לאור נסיבותיו האישיות של המערער (בן 52, ללא הרשעות קודמות, עם נכות). * **רף נמוך של עבירות:** המערער טען כי לאור קביעת בית המשפט כי מדובר ברף שאינו גבוה ביחס לעבירות, הטלת פיצוי אינה מוצדקת. * **חוסר התייחסות המשיבה:** נטען כי המשיבה לא התייחסה בטיעונים לעונש לסיבות להטלת הפיצוי. * **היעדר הוכחת נזק/סבל:** לא הוכח שנגרם למתלונן או למאבטח נזק או סבל המצדיקים פיצוי. 2. **החלטת בית המשפט המחוזי:** * **דחיית הערעור על גזר הדין:** בית המשפט המחוזי דחה גם את הערעור על גזר הדין, ובפרט את הטענות בנוגע לרכיב הפיצוי. * **עקרון אי-התערבות בעונש:** בית המשפט הדגיש כי אינו נוהג להתערב בעונש שאינו חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה. * **פגיעה בשלוות נפש:** נקבע כי התנהלות המערער (איום ותקיפה במשרדם של המתלונן והמאבטח) גרמה להם עוגמת נפש ופגיעה בשלוות נפשם וביכולתם לבצע את עבודתם. * **פיצוי על הצד הנמוך:** בית המשפט קבע כי הפיצוי שנקבע על ידי בית משפט קמא הוא על הצד הנמוך. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **משקלן של עדויות ראיה ומהימנות:** פסק הדין ממחיש את הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בקלות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי נתן משקל רב להתרשמות הישירה של בית משפט קמא מהעדים. * **טיפול בסתירות בין עדויות:** פסק הדין מדגים כיצד בתי משפט מתייחסים לסתירות בין עדויות. נקבע כי לא כל סתירה גוררת בהכרח חוסר מהימנות, אלא יש לבחון את מהות הסתירה ואת השפעתה על התמונה הכוללת. דחיית טענת המערער כי סתירות בין עדי התביעה מונעות הרשעה מעבר לספק סביר, מצביעה על כך שבית המשפט מכיר בכך שגם בתיאורים שונים ניתן למצוא בסיס עובדתי אחיד. * **עבירת האיומים – הגדרה ותכלית:** פסק הדין מזכיר (סעיף 8) את ההגדרה המשפטית לעבירת איומים כעבירה התנהגותית, שאינה דורשת הוכחת תוצאה של פגיעה או הפחדה. מספיק שהאיום נקלט בחושיו של אחר ובוצע בכוונה להפחיד או להקניט. כן יודגש הצורך ב"מחשבה פלילית" וב"כוונה מיוחדת" (במבחני הלכת הצפיות), כפי שנקבע בפסיקה. * **עבירת התקיפה – מהלך האירוע:** פסק הדין מבהיר את הצורך לנתח את רצף האירועים באופן כרונולוגי, החל מפעולותיו של הנאשם ועד לתגובות שהובילו לתקיפה. * **פיצוי לקורבן עבירה:** אף כי טענות המערער בנוגע לפיצוי נדחו, פסק הדין מדגיש כי פיצוי לקורבנות עבירה נועד להביע סלידה מהתנהגות פלילית, לפצות על עוגמת נפש, גם בהיעדר נזק פיזי או כלכלי מוכח, ולחזק את תחושת הביטחון וההגנה של הציבור. קביעת הפיצוי "על הצד הנמוך" עשויה לשקף מאזן בין צרכי הקורבן לבין נסיבות המערער. * **התמודדות עם מחדלי חקירה:** פסק הדין מראה כי טענה למחדל חקירה אינה מובילה אוטומטית לזיכוי, אלא אם הוכח כי המחדל גרם לקיפוח הגנתו של הנאשם. **סיכום:** פסק הדין מהווה דוגמה ליישום עקרונות יסוד בדיני עונשין, לרבות חשיבותם של ממצאי מהימנות, פרשנות עבירות האיום והתקיפה, והשיקולים בהטלת עונשים. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו של בית משפט קמא, תוך הדגשת אי-התערבות בממצאים הדיוניים, ודחה את הערעור על שני חלקיו.