ע"א 537/89

תקציר

במקרה דנן, המערערת, חברה ישראלית, ביקשה לקבל בחזרה תשלומים מחברה אמריקאית (המשיבה מס' 1) באמצעות שטרי חליפין, לאחר שהאחרונה טענה כי המוצרים שסופקו לא עמדו בתנאים מוסכמים. חרף ניסיונו של המערער להבטיח תשלומים באמצעות שטרות של הבנק הבינלאומי ובנק לאומי, אי בהירות בנוגע לחתימות וערבויות הובילה למחלוקות. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המערערת מטעמים חוזיים, אך דחה טענות שהתבססו על השטרות, בקובעו כי למערערת אין מעמד כ"מחזיק" לתבוע, שכן השטרות לא הוסבו אליהם ולא עלה בידם להוכיח בעלות. עם זאת, בית המשפט העליון מצא עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם פקודת השטרות, המאפשרת למושך זכות לאכוף פירעון אם פרע שטר המשתלם לצד שלישי. משכך, התקבל הערעור, תוך הדגשה כי המערערת אינה נדרשת להוכיח בעלות אם פרעה את החשבון. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לבחון מחדש את ההתחייבויות האישיות של המנהלים וכל רשלנות אפשרית של בנק לאומי. כל משיב חויב לשאת בהוצאות המשפט ביחד ולחוד.