ה"פ 394/00

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב התחרות בין שעבודים של בנקים שונים על מספר דירות. המחלוקת העיקרית היא בין בנק דיסקונט, המחזיק בשעבוד משנת 1990 על מקרקעין של חברה, לבין בנקים אחרים - בנק אגוד, הבנק הבינלאומי ובנק טפחות - המחזיקים בשעבודים מאוחרים יותר על דירות ספציפיות שנבנו על הקרקע. בעל הדירות, אושרי, רכש אותן באמצעות הלוואות מבנק דיסקונט, שהוחזרו לאחר מכן. הבנקים האחרים העמידו הלוואות לאושרי כנגד שעבוד הדירות, בהסתמך על רישומי העירייה שלא הראו שעבודים על הדירות. פסק הדין נוטה לטובת הבנקים האחרונים מכמה סיבות. ראשית, הדירות נרכשו ללא שעבודים, ובנק דיסקונט, שמימן את הרכישות, היה אמור לרשום שעבוד על זכויותיו של אושרי בדירות, אך לא עשה כן. שנית, השעבוד משנת 1990 פקע בשנת 1994 בשל היעדר חוב, וניסיונו של בנק דיסקונט להחיותו בשנת 1995 לא היה תקף. שלישית, בנק דיסקונט התרשל בכך שלא בדק מול העירייה האם מכתב השחרור נמסר, ובכך יצר סיכון לצדדים שלישיים שניתן היה להימנע ממנו בקלות. לבסוף, יש לראות בבנק טפחות ובבנק הבינלאומי כמי שהודיעו לעירייה על השעבוד תחילה, והעניקו להם עדיפות. לסיכום, לבנק הבינלאומי ולבנק טפחות יש זכות לממש את השעבודים על דירות 13, 23 ו-24, בהתאמה. בנק דיסקונט חויב לשלם את העמלות וההוצאות של בנקים אלה.