רע"א 8066/22

תקציר

בפסק הדין בעניין סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל בהליכי חדלות פירעון בינלאומיים, בחן בית המשפט ערעור שבמרכזו השאלה האם סמכות השיפוט הישראלית חלה על מקרה של נכסים שהוברחו על ידי חייב חדל פירעון לישויות זרות. בית המשפט ניתח את המקרה לפי תקנה 149(2)(ב) ל-TASSDA, ובחן סוגיות של סמכות שיפוט בינלאומית והתאמתו של הפורום הישראלי לפי תקנות 166 ו-168 ל-TASSDA. ההתמקדות המרכזית הייתה בגישה האוניברסלית במשפט הישראלי, התומכת בהליך חדלות פירעון בינלאומי ריכוזי, בניגוד לגישה הטריטוריאלית המדגישה ריבוי הליכים במדינות שונות. פסק הדין הדגיש את נטייתו של המשפט הישראלי לאמץ אוניברסליות, כפי שבאה לידי ביטוי באימוץ חוק המודל בנושא חדלות פירעון חוצת גבולות וחוקים המקיימים את סמכותם הרחבה של בתי המשפט בישראל בענייני חדלות פירעון חוצי גבולות. ההחלטה קבעה כי לבתי המשפט בישראל סמכות הן לפי תקנה 166(1) והן לפי תקנה 166(4א), נוכח היקפו הרחב של חוק חדלות פירעון על נכסי חייבים, לרבות נכסים הנמצאים בחו"ל. למרות החפיפה השיפוטית הפוטנציאלית עם מונטנגרו, בית המשפט הדגיש את התאמתה של ישראל בשל זיקתו של החייב לישראל והכרה ממדינות שונות בישראל כמקום להליכי חדלות פירעון. ערעורן של פיוביץ' ויוניפרום נדחה, ובית המשפט קבע כי עליהן לשאת בהוצאות המשפט של הנאמן. שלושה שופטים דנו בהיבטים שונים של התיק, הסכימו בסופו של דבר על התוצאה אך חלוקים מעט ברציונל לגבי החלתן של תקנות פרוצדורליות מסוימות.