סע"ש 8613-11-17

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים, בטענה כי הועסק על ידם כשכיר ולא כקבלן עצמאי כהגדרתם. התובע טען כי יש להגדירו כשכיר לאורך כל התקשרותו עם הנתבעים ולכן הוא זכאי לתביעות כספיות שונות בהתאם לזכויותיו של עובד שכיר. לחילופין, טען התובע כי גם אם בית המשפט ימצא כי הייתה לו תקופה בה שימש כקבלן עצמאי, על בית המשפט לקבוע כי מנקודת זמן מסוימת הפך לשכיר. הנתבעים טענו כי התובע שימש כקבלן עצמאי לאורך כל תקופת ההתקשרות ולכן אינו זכאי לזכויות הנתבעות על ידו בתביעה. בית הדין קבע כי מערכת היחסים בין התובעת לנתבעים היא מערכת יחסים של עובד-מעביד. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע, שהיה הבעלים של החברה הנתבעת, היה מעסיק משותף של התובעת לאורך כל תקופת ההתקשרות. עוד קבע בית המשפט כי ההלוואות שנתנה הנתבעת לתובע היו חלק משכרו של התובע ולא הלוואות שניתנו לו מתוך מוניטין, כפי שטענו הנתבעים. לאחר מכן פנה בית הדין לדון בשכר לו זכאית התובעת. בית המשפט דחה את טענת התובע כי יש לקבוע את שכרו על 18,500 שקל ברוטו. תחת זאת, קבע בית המשפט כי השכר הקובע לפיו יש לחשב את זכויותיו של התובע הוא 13,119 ₪ ברוטו. בית המשפט ביסס קביעה זו על התנהלות הצדדים בפועל, ממנה עולה כי התובע לא קיבל שכר חודשי קבוע של 18,500 ₪. במקום זאת, התובע קיבל סכומים משתנים, שחלקם הוגדרו כהלוואות. בית המשפט דחה גם את טענתם החלופית של הנתבעים לפיה יש לקבוע את שכרו של התובע על סך של 9,000 ₪, שהוא שכרו של עובד אחר. בית הדין קבע כי יש לחשב את שכרו של התובע כשכיר על בסיס התנהלות הצדדים בפועל ולכן קבע את שכרו על 13,119 ₪ ברוטו. לאחר מכן דן בית הדין בכל אחת מטענות התובע וקיבל את חלקן, לרבות תביעות לשכר הפרש, דמי הבראה, פדיון חופשות, דמי מעבר לפנסיה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין והפרת חובת שימוע, פיצוי בגין אי הודעה לעובד על תנאי העסקתו ופיצוי בגין עוגמת נפש. בית המשפט דחה את תביעות התובע להפרשי שכר, שכן מצא כי התובע קיבל בפועל סכומים גבוהים משכרו המגיע לו, וכן בגין הוצאות רכב, שכן מצא כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים להחזר הוצאות אלה ולא הייתה חובה חוקית לשלמן בגינם. בהתאם לכך, הורה בית המשפט לנתבעים לשלם לתובע סכומים שונים בגין התביעות השונות, וכן את הוצאותיו ושכ"ט עורך דינו בסך 10,000 ₪.