ת"א 22738-04-20

תקציר

התובע, בעל מגרש ברעננה, הגיש תביעה נגד 42 נתבעים, בבקשה לפירוק שיתוף במקרקעין, בטענה כי הנתבעים, שבבעלותם חלקות סמוכות, הפכו לשותפיו במקרקעין בשל תוכניות בניין עיר שאיחדו את החלקות ליחידת תכנון אדריכלית אחת. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה, בטענה כי אין שותפות במקרקעין, שכן נכסיהם רשומים בנפרד בטאבו, ולכן אין לתובעת עילת פירוק. בית המשפט הסכים עם הנתבעים וקיבל את בקשתם לדחות את התביעה על הסף. נמצא כי התוכניות אליהן התייחסה התובעת, לרבות תכנית בניין העיר רע/185/1 ותכנית המתאר הכוללנית רע/3000, לא יצרו שותפות במקרקעין, שכן לא היו תכניות לאיחוד וחלוקה, וזכויות הקניין של התובע והנתבעים נותרו ללא שינוי. יתר על כן, התוכניות לא חילקו מחדש את החלקות, ועצם הגדרת יחידת התכנון כ"מבנה" לא ביססה בעלות משותפת. בית המשפט הדגיש כי זכותה של התובעת לפרק שותפות במקרקעין תלויה בכך שהנכס יהיה בבעלות משותפת, מה שלא היה המקרה כאן. השופט ציין את האופי החריג של דחיית תביעה מלכתחילה והפעיל ריסון שיפוטי בבואו לדון בבקשה. הם הגיעו למסקנה כי מתן אפשרות לתביעה להמשיך יהיה בזבוז משאבים שיפוטיים, שכן אין לה בסיס משפטי. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבעים שביקשו פיטורים, סכומים של 10,000 ₪ ו-3,000 ₪ לנתבעים 1 ו-3 ולנתבעת 42, בהתאמה.