עפ"ג 21154-10-24

תקציר

הכרעת הדין פותחת בציון חוסר הרצון הכללי של ערכאות הערעור להתערב בגזרי דין המוטלים על ידי בתי משפט קמא, וזאת רק במקרים חריגים. מקרה זה, של מעורבות קטין בהתפרעויות אלימות וגזעניות, הוא חריג שכזה. נלקחים בחשבון העקרונות המנחים לגזר דינם של קטינים והשיקום החריג שעבר המשיב. אמנם שיקום הוא גורם משמעותי, אך הוא אינו מוחלט ויש לאזן אותו עם הרתעה וגמול, במיוחד בעבירות חמורות. אופי פשעיו של המשיב, שכללו אלימות והשפלה כלפי אזרחים ערבים, מצדיק ענישה חמורה, וכך גם המניע הלאומני העומד מאחוריהם. בית המשפט מכיר בכך שתקופות מאסר ארוכות יותר אופייניות לעבירות מסוג זה. כמו כן מוכרים מספר גורמים מקלים. ראשית, עקרון אחידות הענישה מרמז כי עונשו של המשיב צריך להיות זהה לעונשו של נאשם שותף בתיק קרוב, אשר נגזר עליו עונש של תשעה חודשי עבודות שירות. שנית, שהותו של המשיב במסגרות סגורות, לרבות מעצר ומעון יום נעול, מהווה שיקול לטובתו. לבסוף, בית המשפט מציין כי הוא אינו ממצה את החוק בכך שהוא מטיל עונש חמור יותר מזה של בית המשפט קמא. בנסיבות אלה, ובהינתן הודאתו של המערער בנימוקי העונש המופחת, מציע בית המשפט לגזור עונש של תשעה חודשי עבודות שירות במקום ההשעיה עליה הורה בית משפט קמא. השופט דוד מינץ והשופטת דפנה ברק-ארז מסכימים עם החלטת השופט יחיאל כשר, ומדגישים את האיזון בין חומרת העבירות לבין שיקומו של המשיב, ואת הצורך בדרך ביניים במקרה חריג זה. לפיכך, הערעור מתקבל, והמשיב נידון לתשעה חודשי עבודות שירות, כאשר יתרת עונשו של בית משפט קמא נותרת בעינה. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי שלושת השופטים.