ע"פ 48240-04-17

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער באיומים על אשתו, תקיפתה ושיבוש הליכי משפט. האישומים מבוססים על שני אירועים נפרדים – האחד בינואר והשני בפברואר 2011. בית המשפט מצא כי התביעה הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר את האישומים הנוגעים לשני האירועים. ערכאת הערעור מסכימה כי התביעה הוכיחה די הצורך את האישומים הקשורים לאירוע בפברואר 2011 באמצעות עדותו של הקורבן – שבית המשפט המחוזי מצא אותה אמינה – וראיות תומכות אחרות. זה כולל את הדיווח המיידי של הקורבן למשטרה, את מצבה הלחוץ כפי שנרשם בשיחה עם מוקד המשטרה, ואת עדותה של אחותה שתיארה את מצבה המבוהל של הקורבן זמן קצר לאחר האירוע. גם ערכאת הערעור אינה מוצאת עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי עדותו של המערער אינה אמינה. עם זאת, ערכאת הערעור מוצאת כי יש לדחות את האישום הנוגע לאירוע בינואר 2011. המערער מעולם לא נחקר על אירוע זה, וכתוצאה מכך נפגעה יכולתו להגן על עצמו. הימנעותו מחקירת אירוע זה ומגביית גרסתו של המערער פגעה למעשה בזכותו למשפט הוגן. באיזון בין האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין של המערער לבין הבטחת משפט הוגן, קובעת ערכאת הערעור כי האינטרס האחרון גובר במקרה זה. באשר לגזר הדין, מסכימה ערכאת הערעור עם הערכת בית המשפט המחוזי ועם הרכיבים הכספיים של העונש – קנס של 1,000 שקל ופיצוי של 3,000 שקל לנפגע. אלה נחשבים מתונים ומידתיים, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובמצבו הכלכלי. לפיכך, הערעור על גזר הדין נדחה, והקנסות הכספיים עומדים בעינם, גם לאחר הזיכוי באחד האישומים. לסיכום, מציעה ערכאת הערעור לעמיתיה לקבל את הערעור באופן חלקי. המערער זוכה מהאישום הקשור לאירוע בינואר 2011 אך הורשע ביתר סעיפי האישום. גזרי הדין נותרו ללא שינוי. ההחלטה התקבלה פה אחד.