ע"א 498/85

תקציר

התיק סובב סביב סניף בנק מושכר, שהשוכר שלו הגיש בקשה לקביעת שכר דירה לפי חוק הגנת הדייר. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, אשר אושר על ידי בית הדין לשכירות וקבע דמי שכירות לתקופה מסוימת. עם זאת, השוכר הגיש תביעת שכירות חדשה לתקופה חופפת. השאלה הייתה האם לבית הדין לשכירות יש סמכות לקבוע דמי שכירות למרות ההסכם הקיים. בית המשפט העליון קבע כי לבית הדין לשכירות לא הייתה סמכות לדון בתביעת דמי השכירות החדשים בתקופה הנכללת בהסכם הפשרה. פסק דין מוסכם, לצורך חוק הגנת הדייר, שקול להסכם, המחייב את הצדדים ושולל את סמכותו של בית המשפט לדון בתביעות חדשות הנוגעות לדמי שכירות. סמכותו המקורית של בית הדין לשכירות לפסוק דמי שכירות קמה רק בהעדר הסכם. סעיף 57 לחוק, המאפשר לבית המשפט לפסוק דמי שכירות במקרים מסוימים, חל על פסקי דין המבוססים על נתונים עובדתיים ולא על פסקי דין מוסכמים. פרשנותו ההגיונית של סעיף 53 לחוק תומכת בדעה זו, שכן הוא רואה בהסכם השכירות תוצאה של משא ומתן ומכיר באופיו הזמני. מאחר שפסק הדין המוסכם שקול להסכם, בית המשפט אינו יכול להתערב, גם אם הנסיבות משתנות. לפיכך התקבל הערעור, וההחלטה הקודמת שדחתה אותו בוטלה. המשיב חויב לשאת בהוצאותיו של המערער. השופטים שמגר, בייסקי וגולדברג הסכימו עם פסק הדין.