ת"א 18007-02-23

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בטענת רשלנות רפואית, עליה חולקים הנתבעים. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי הנתבעים היא כי התביעה התיישנה, בהתייחס לתקופת ההתיישנות. עם זאת, השופט קבע כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. אכן, הרשלנות הרפואית אירעה בינואר 2015, והתביעה הוגשה בפברואר 2023, החורג מתקופת ההתיישנות הכללית. אך השופט הסיק את התקופה שבה התובע לא היה כשיר ולא היה לו אפוטרופוס - כשנתיים וארבעה חודשים - מחישוב תקופת ההתיישנות. ניכוי זה מייתר את התביעה במועד. החלטה זו מנומקת בצורך לאמץ מדיניות המתחשבת באי יכולתו של התובע לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי או קוגניטיבי, כמפורט בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. זאת ועוד, טענת הנתבעים כי התובעים ידעו על עילת התביעה בחודש יולי 2019 נדחית, שכן היא מבוססת על ספקולציות ואינה מתיישבת עם לשונו המפורשת של סעיף 11. לבסוף, השופט מדגיש כי יש לנקוט בגישה מצמצמת כאשר דנים בדחיות על הסף מחמת התיישנות, במיוחד בתביעות רשלנות רפואית, כדי להימנע מפגיעה בזכות הגישה לערכאות. משכך, הבקשה לדחייה על הסף נדחית, והנתבעים נדרשים לשלם את הוצאות התובעים. בנוסף, השופט מורה לנאשמים להגיש את כתבי ההגנה שלהם בתוך 60 יום.