עת"מ 67487-02-20

תקציר

העותרים, שבבעלותם הקרקע שבה נמצאת מחצבה, הגישו עתירה נגד החלטת המשיב להפסיק את פעולות החציבה שלהם. לטענתם, זכותם להמשיך בחציבה עד לדלדול עתודות האבן, על בסיס זכויותיהם הקנייניות, הבטחות שניתנו להם והנזק הכלכלי שייגרם כתוצאה מהפסקת פעילותם. עם זאת, בית המשפט מוצא כי למשיב, כגוף הממלכתי המנהל את מקרקעי הציבור, שיקול דעת להסדיר את פעולות החציבה ולפתח את האזור. החלטת המדינה להפסיק את פעילות העותרים מוצדקת ברצונה להשליט סדר בענף המחצבות ולתכנן את פיתוח האזור. אמנם ניתנה לעותרים התחייבות להמשיך בפעילות עד תום עתודות האבן, אך בית המשפט קובע כי ניתן לשחרר את המדינה מחובה זו בשל צרכים ציבוריים חיוניים. זאת ועוד, זכויותיהם הקנייניות של העותרים אינן מקנות להם זכות להפעיל את המחצבה ללא הגבלת זמן, מה גם שהמשיבה החליטה שלא לחדש את ההיתר. בית המשפט דוחה גם את הטענה בדבר הנזק הכלכלי, ומציין כי העותרים היו מודעים לאופי הזמני של פעילותם וכל פגיעה כתוצאה מהפסקת הפעילות גוברת על זכותה של המדינה לנהל מקרקעי ציבור. אשר על כן, העתירה נדחית, והמשיבה רשאית להמשיך בהחלטתה להפסיק את פעולות החציבה של העותרים. העותרים נדרשים לשלם את הוצאות המשיב.