עת"א 30039-03-10

תקציר

העותר, שהיה כלוא בגין עבירות מין, לרבות גילוי עריות, עתר לשחרור על תנאי. בית המשפט הכיר בפגם פרוצדורלי בעניינו של העותר, שתוקן מאוחר יותר. בית המשפט הבהיר כי לוועדת השחרורים יש סמכות, ולא חובה, לשחרר אסיר לאחר שריצה שני שלישים מעונשו, ונטל ההוכחה הוא על האסיר לשכנע את הוועדה כי שחרורו המוקדם אינו מהווה סכנה לציבור. במקרה זה דחתה הוועדה את בקשתו של העותר, בנימוק של חומרת פשעיו והסיכון לסכנה מינית לנשים, ובעיקר לקטינות, אם ישוחרר. החלטה זו נתמכה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אך סתרה את המלצת מב"ן, שהעריך את מסוכנותו של העותר כנמוכה. בית המשפט לעניינים מנהליים הסכים עם החלטת הוועדה ומצא אותה סבירה ומוצדקת, למרות ההבדל המשמעותי בין עמדות מב"ן לבין עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט הדגיש כי העותר לא הוכיח תובנה לגבי מעשיו, לא עבר טיפול ולא הציג תכנית שיקום לאחר שחרורו. כמו כן, הדגיש בית המשפט את הצורך להגן על בתה החורגת של העותרת ועל נשים נוספות מפני פגיעה אפשרית, למרות שהותה הזמנית בחו"ל. לבסוף, קבע בית המשפט כי הוועדה פעלה באופן סביר בכך שלא קיבלה את המלצת מב"ן, בהתחשב בנסיבותיו הפרטניות של העותר, ודחה את בקשת השחרור.