ע"ע 148/08

תקציר

הערעורים התמקדו בקבילות תצהירים של עובדים זרים שנחתמו בפני עורכי דין ישראלים מחוץ לגבולות ישראל. בשני המקרים הגישו מהגרי העבודה הטורקים, מר פרחאת ומר אשליק יוסף, תביעות נגד מעסיקיהם הישראלים לקבלת הטבות העסקה. הם הגישו תצהירים לתמיכה בטענותיהם, שאומתו על ידי עורכי דין ישראלים בחו"ל. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם תצהירים כאלה עומדים באמות המידה המשפטיות הישראליות, הדורשות בדרך כלל אימות על ידי נציג דיפלומטי או על פי הדין המקומי. בשני התצהירים לא היו מיקומי חתימה מוגדרים, מה שמעלה שאלות לגבי תוקפם. העתירות עסקו בסוגיות רחבות יותר של נגישות לצדק עבור עובדים זרים ששבו לארצות מוצאם, וטענו כי דרישה לאימות דיפלומטי רשמי עלולה להטיל נטל כספי ולוגיסטי מיותר. ההחלטה הדגישה את הגמישות הפרוצדורלית בבתי הדין לעבודה כדי להבטיח שעובדים זרים יוכלו להגיע לעשיית צדק תוך שמירה על שלמות ראייתית. בית המשפט הגיע למסקנה כי תצהירים שנחתמו בחו"ל על ידי עורכי דין ישראלים יוכלו להתקבל אם יאומתו מאוחר יותר בבית המשפט במהלך החקירה הנגדית. גישה זו נועדה לאזן בין הנגישות לעובדים זרים לבין דרישות החוק, ולאפשר תיקון פגמים פרוצדורליים במהלך העדות. בית הדין החליט להשאיר את שני התצהירים בתיקי התיק, מותנים באימות פנים אל פנים של העובדים. עוד צוין בפסק הדין כי יש להתייחס לאי גילוי נסיבות החתימה של עורך דין באמצעות השלכות עלויות ולא פסילת התצהירים. לבסוף, בית המשפט הכיר בכך שעובדים זרים עלולים להיתקל בקשיים בניהול תביעות על פי כללים פרוצדורליים טכניים, ובכך אישר את הצורך בהתאמה משפטית לשמירה על זכויות העובדים.