תא"מ 21402-03-19

תקציר

השופט, לאחר שבחן את חומר הראיות ושמע את עדויות הצדדים, החליט לדחות את הטענות שהועלו נגד הנתבעים. השופטת מצאה כי הנתבעים אכן הוטעו ולא נמסר להם מידע חיוני בנוגע לדמי השיווק ותפקידו של מנכ"ל החברה במהלך פגישותיהם. מידע סמוי זה, יחד עם פערי הכוחות בין הצדדים והשימוש המטעה בלוגו העמותה בהסכם דמי השיווק, הביאו את השופט למסקנה כי הנתבעים לא חתמו על ההסכם מרצון או ביודעין. עוד הדגישה השופטת כי הנתבעים, שלא היו מיוצגים על ידי עורכי דין במהלך העסקה, הניחו באופן סביר כי הסכם דמי השיווק הוא חלק ממסמכי ההצטרפות לעמותה, וזו הייתה מטרתם העיקרית. בנוסף, ציינה השופטת כי התובעת לא הציגה כל ראיה משכנעת לגבי עלות הדירות נכון למועד חתימת הסכם דמי המכירה, דבר שהיה מרכיב קריטי בקביעת שכר הטרחה שהנתבעים היו אמורים לשלם. השופט שקל את טענת התובע כי הנתבעים היו צריכים לדעת את תוכנו של המסמך עליו חתמו, אך הגיע למסקנה כי נסיבות המקרה – לרבות הליך החתימה החפוז ואמון הנתבעים במנכ"ל – מפריכות חזקה זו. בין היתר קבעה השופטת כי הסכם דמי השיווק אינו תקף ומחייב את הנתבעים, ולכן התביעות נגדם נדחו. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים, בסך 5,500 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. לשני הצדדים ניתנה זכות ערעור כדין, ופסק הדין היה אמור להישלח לנציגי הצדדים על ידי המזכירות.