ערר 1556-09-22

תקציר

פסק הדין דן בשיקול דעתם של מוסדות התכנון ביחס לתמ"א 38, שמטרתה לחזק מבנים מפני רעידות אדמה באמצעות הענקת זכויות בנייה מוגדלות והטבות תכנוניות נוספות. עם זאת, התוכנית אינה קובעת את תכנונן של חלקות בודדות ובמקום זאת משמשת כתוכנית מתאר ארצית, מה שמשאיר לוועדות המקומיות שיקול דעת רחב בקבלת החלטות. כתוצאה מכך, היתרי בנייה על פי התכנית אינם זכויות מוחלטות והוועדות המקומיות יכולות לשקול גורמים תכנוניים ואדריכליים שונים. לכך עולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בעת"א 1752/18, המדגיש את שיקול דעתה של הוועדה ואת הצורך לאזן בין המטרה של חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה לבין שיקולים תכנוניים אחרים. פסק הדין מתייחס גם לחשיבותם של מסמכי מדיניות בהנחיית הוועדות המקומיות תוך ציון העובדה שהם אינם מוחלטים ויש לדון בהם באופן פרטני. בהתייחס למקרה הספציפי, פסק הדין דוחה את טענת המערערת למספר גדול יותר של יחידות דיור מהמותר על פי מסמך המדיניות החל לשנת 2020. היא מדגישה כי המדיניות כבר מאפשרת חריגות משמעותיות מהתכנית המקורית ודורשת נסיבות ייחודיות לחריגות נוספות, שאינן קיימות במקרה זה. גם טענת הכדאיות הכלכלית שהעלתה המערערת נדונה, כאשר הוועדה מציינת כי היא לא הוצגה בפני הוועדה המקומית ואינה מספיקה כשלעצמה. במקום זאת, יש לבחון כל בקשה לגופה, תוך התחשבות בכל הנתונים הקונקרטיים לרבות כושר הנשיאה של התשתית והאינטרסים של התושבים. באשר לזכויות הבנייה, פסק הדין מאפשר חריגה ממסמך המדיניות ומתיר חישוב שטחים לפי מכפיל של 3 קומות במקום 1.5. הדבר מוצדק משום שהבקשה עומדת בדרישות מדיניות אחרות ואינה מזיקה לסביבה. עם זאת, הוועדה דוחה את בקשת המערערת לתוספת של 6% מזכויות הבנייה במסגרת הקלה נוספת, ומדגישה כי הקלות הן חריג. בסופו של דבר, הבקשה להיתר מאושרת תוך חריגה ממכפיל הזכויות במסמך המדיניות לשנת 2020, בעוד שאר בקשות המערערת נדחות. ההחלטה מתקבלת על בסיס הנסיבות והשיקולים הספציפיים שפורטו לעיל, לרבות שיקול הדעת הנתון למוסדות התכנון מכוח תמ"א 38 והצורך לאזן בין האינטרסים התכנוניים השונים.