ע"א 5858/19

תקציר

במקרה זה, הוטל על בית המשפט להכריע האם ניתן לבטל הסדר פשרה בהליך ייצוגי שאושר בפסק דין חלוט אם פגמים במסקנתו יכולים להצדיק ביטול. בית המשפט הכריע בשתי שאלות עיקריות: האם ניתן להגיש בקשה כזו ומהו ההליך לכך, והאם נפלו פגמים בהסדר הפשרה שהצדיקו את ביטולו. בשאלה הראשונה הגיע בית המשפט למסקנה כי עילת ביטול יכולה להתקיים אם נפלו בהסדר הפשרה פגמים חוזיים. עם זאת, במקרה זה, בית המשפט לא מצא פגמים כאלה; לפיכך, מוצע לקיים את פסק הדין המקורי ולדחות כל בקשה לאישור חדש. באשר להליך הביטול, חוק התובענות הייצוגיות מתווה מסגרת לאישור פשרות אך נעדר הנחיות מפורטות לביטולן, מה שמוביל את בית המשפט ליישם עקרונות דומים לאלה הנהוגים בהליכים אזרחיים "רגילים". בית המשפט הדגיש את חשיבות הסופיות של ההתנחלויות, וציין כי כל גמישות שתערער זאת עלולה להרתיע התנחלויות. בית המשפט שקל גם מי יכול להגיש תביעת ביטול, ומצא כי התובע המוביל, בא כוח המייצג והנתבע יכולים לעשות זאת, אם כי ההשלכות הרחבות יותר על חברי הקבוצה לא נפתרו. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי טעותו הנטענת של המשיב – בכך שסבר כי אין התחייבות בכתב להטבות בלתי מוגבלות בדמי הניהול – אינה אלא טעות בכדאיות העסקה, שאין בה די כדי לבטל חוזה. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל ראיה להטעיה או למצג שווא מצד המערערים, ואישר כי המשיב נטל סיכון מחושב בכך שנכנס להסדר הפשרה ללא גילוי מסמכים ממצה. פסק דין זה משמר את סופיות הסדר הפשרה המקורי, דוחה את בקשת האישור החדשה של המשיבה ומדגיש את הצורך בריסון שיפוטי בביטול הסדר פשרה ייצוגי. המשיב חויב לכסות את הוצאות המערערים, תוך הדגשת מחויבותו של בית המשפט לשמירה על טוהר הסדר התביעה הייצוגית.