בש"פ 2343/00

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם תוצאות ניסיוניות מבדיקות משטרתיות במד מהירות לייזר, שנערכו לפני יישומן, צריכות להיות נגישות לנאשמים כ"חומר חקירה" לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט קבע כי במהלך השימוש הראשוני בכל טכנולוגיה חדשה, לרבות מכשיר המל"ל, חיוני לבסס את מהימנותה לפני שבתי המשפט יוכלו לקבל אותה כראיה. ברגע שנוצרת "מסה קריטית" של אמינות באמצעות שימוש עקבי ואמין, נוצרת חזקה למעשה או פוטנציאלית בחוק שהמכשיר אמין. במקרה זה נקבע כי מכשיר המל"ל כבר הגיע לרף זה, ולכן ניסויי טרום הפריסה שלו אינם נחשבים עוד ל"חומר חקירה". בית המשפט הדגיש כי ניסויים אלה אינם מהווים את "הגרעין הקשה" של חומר החקירה, ואינם נכנסים לשוליו, שכן אמינות המכשיר נקבעה כדין. כתוצאה מכך, נאשמים אינם יכולים לדרוש לבחון ניסויים אלה, אם כי הם שומרים לעצמם את הזכות לערער על חזקת המהימנות במקרים פרטניים. ערכאת הערעור אישרה עמדה זו, ואישרה כי החלטות קודמות אינן מצדיקות שינוי סיווגם של ניסויים אלה לפי סעיף 74(א). כתוצאה מכך, הערעור נדחה בנימוק שמהימנות המכשיר עומדת כעת בחזקת הניסויים, והניסויים אינם נחשבים נתונים לביקורת הנתבעת.