עת"מ 1366/04

תקציר

הוריו של העותר רכשו בשנת 1930 חלקת אדמה ברמת השרון שחולקה מאוחר יותר למספר מגרשים, ביניהם מגרש 489 שיועד לצורכי ציבור. העותר ירש את הקרקע ובשנת 1972 העביר את הבעלות על מגרש 489 לרשות המקומית במסגרת עסקת "מכר ללא תמורה" כדי לאפשר לו לבנות על הקרקע שבבעלותו. עם זאת, הרשות המקומית לא השתמשה בקרקע לצרכי ציבור כפי שיועדה והעותר הגיש עתירה להשבת בעלותו בחלקה. המשיבים טענו כי יש לדחות את תביעתו של העותר בשל איחורו בהגשת העתירה, היעדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים וחוסר תום לב. עוד הדגישו כי העותר העביר מרצונו את הקרקע וקיבל בתמורה הטבות, להבדיל אותה ממקרים של הפקעה. בית המשפט קבע, כי העברת המקרקעין על ידי העותרת לא נעשתה מרצון של ממש, שכן היא נעשתה תחת אילוצים ובצל הציפייה להפקעה. נמצא כי נסיבות המקרה דומות לאלה שבהן הורו בתי המשפט על החזרת קרקעות שהופקעו לבעליהן בשל שיהוי בלתי סביר של הרשות בניצול הקרקע. בית המשפט הסכים עם העותרת כי התקופה הארוכה של אי שימוש בקרקע על ידי הרשות והיעדר תכניות קונקרטיות לניצולה מצדיקים את החזרת החלקה לעותרת. זאת ועוד, טענת השיהוי בהגשת העתירה לא התקבלה שכן היא התבססה על ציפייה סבירה של העותר כי בסופו של דבר ישתמש הרשות במקרקעין לצרכי ציבור. בנוסף, לבית המשפט הייתה סמכות לדון בעתירה שכן היא נופלת בגדר "ענייני תכנון ובניה". משכך, העתירה התקבלה, והמשיבים נדרשו להשיב את הקרקע לעותרת וליזום תכנית בניה לשינוי ייעוד המגרש. כמו כן נפסקו לעותר הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.