בג"צ 2393/91

תקציר

העתירה התמקדה בשאלה האם בית משפט יכול להאריך את תקופת התפיסה של חפצים שנתפסו לפי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, התשכ"ט-1969, לאחר שחלפו שישה חודשים ללא כתב אישום או הארכה. במהלך חיפוש משטרתי נתפס מטבע זר, כולל מזויף, מביתו של העותר. בהמשך האריך בית משפט השלום את תקופת התפיסה בחצי שנה ולאחר חודש נוסף הוגש כתב אישום. העותר, שלא היה מודע להחלטה זו, ביקש להחזיר את המטבע הלגיטימי. בית המשפט, שלא היה מודע להחלטת ההארכה הקודמת, דחה את העתירה והאריך את התפיסה עד תום ההליכים המשפטיים. בג"ץ קבע כי סעיף 34 מאפשר לבית משפט השלום לנהל חפצים שנתפסו בששת החודשים הראשונים ואילך באמצעות הארכות לפי סעיף 35. על המשטרה להחזיר את החפץ לאחר שישה חודשים אם לא יוגש כתב אישום אלא אם תינתן הארכה. בית המשפט מצא כי הגיוני להתיר הארכה אף מעבר לששת החודשים הראשונים כדי למנוע תוצאות אבסורדיות, כגון החזרת סחורה בלתי חוקית או תשלום לעבריינים בגין סחר בסמים. לפיכך, בית המשפט סבר כי הוא יכול להאריך רטרואקטיבית את תקופת התפיסה, גם אם לא הוארכה בתחילה. בית המשפט דחה את העתירה, תוך שהוא מדגיש את שיקול הדעת הרחב יותר שמקנה סעיפים 34 ו-35. בפסק דינו של השופט גולדברג הודגש כי השבה בתנאים שנקבעו אפשרית רק באמצעות בקשות פורמליות לפי סעיף 34, להבדיל אותה משחרור אוטומטי בערבות לאחר 180 יום כפי שנדון במקרים קודמים. משכך, ההארכה אושרה, והעותר חויב בתשלום הוצאות משפט.