ע"א 206/89

תקציר

במקרה דנן, המערער נולד בשנת 1957 בבית חולים המסונף למשיב מס' 1 ולאחר מכן לקה בזיהום חיידקי, שהוביל לנכות לצמיתות עקב טיפול בעירוי בבית חולים שני. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, היא תבעה את שני בתי החולים על רשלנות. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את תביעתה נגד המשיב מס' 1, ולא מצא קשר סיבתי בין הפרת חובתם לבין הנזק שנגרם. אולם, בערעור הפך בית המשפט העליון החלטה זו, תוך שהוא מסתמך על תחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע בהתקיים תנאים מסוימים. בית המשפט מצא כי לבית החולים הייתה שליטה על הנכס שבו התרחש הזיהום, והנסיבות מצביעות על רשלנות עקב מגיפה באותה עת. בית המשפט מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי שלא התייחס למקור הזיהום בתוך בית החולים וציין את החשיבות של סטנדרטים נאותים של היגיינה וטיפול בבית החולים. נקבע כי המשיבה מס' 1 לא סיפקה הסבר סביר הפוטר אותה מאחריות לזיהום. משכך, פסק בית המשפט העליון לטובת המערערת, תוך מתן פיצויים והוצאות, והדגיש את הצורך שבתי החולים ינקטו אמצעי מניעה וישמרו תיעוד נאות למניעת רשלנות עתידית. ההחלטה הדגישה את ההשלכות הרחבות יותר על המדיניות השיפוטית ודיני הנזיקין בקידום התנהגות אחראית במוסדות ובהבטחת תוצאות הוגנות במקרים של רשלנות.