דנ"א 5083/99

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט ש' לוין, עוסק בעתירה שהגישו חברת ניהול השקעות, בעל מניותיה ומנהלה, מר שלמה אייזנברג, וחברה נוספת בבעלות אייזנברג. המשיבים, שאישרו לעותרים לנהל את חשבונות ניירות הערך שלהם, ביטלו את ייפוי הכוח לאחר שגילו כי אייזנברג אינו פועל לטובתם. בית המשפט המחוזי מצא כי אייזנברג רכש מניות של חברות שבהן היה לו עניין, דבר שהוביל לניגוד עניינים ולהפרת חובת האמונים שלו. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות לסיבתיות בין ההפרה לבין הנזק הנטען. בערעור שהוגש לאחר מכן קבע בית המשפט העליון כי על אייזנברג, כשלוחם של המשיבים, מוטלת החובה לגלות ניגודי עניינים ולהימנע מפעולות שהיטיבו עם עצמו על חשבונם. בית המשפט מצא כי אייזנברג אכן פעל בניגוד לאינטרסים של המשיבים. עוד נקבע כי יש לפצות את המשיבים בגין הפרת חובתו של אייזנברג, תוך אימוץ השיטה השנייה של הערכת נזק, אשר העניקה להם את מלוא ההפרש בין מחיר הרכישה של ניירות הערך לבין מחיר השוק שלהם לאחר גילוי ההפרה. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב הפיצוי המגיע למשיבים. העותרים ביקשו לקיים דיון נוסף, בטענה כי פסק הדין קבע תקדימים חדשים ומשמעותיים בכל הנוגע לניגוד עניינים וקשר סיבתי. לטענתם, גישתו של בית המשפט לניגוד עניינים רחבה מדי ומתעלמת מהבחנות אישיות משפטיות. בנוסף, הם חלקו על שיטת הערכת הנזק, וטענו כי היא אינה מביאה בחשבון את הירידה הכללית בשוק המניות בתקופה הרלוונטית ומביאה לפיצוי אקראי. המשיבים התנגדו לבקשה, והדגישו כי פסק הדין מחיל דינים קיימים ואינו מצדיק דיון נוסף. הם גם האשימו את העותרים בחוסר תום לב. השופט לוין דחה את העתירה ואישר את פסיקת בית המשפט העליון. הוא הדגיש את עקרון היסוד של ניגוד עניינים ביחסי סוכנות ומצא כי יישומו של עיקרון זה על ידי בית המשפט העליון על המקרה היה מבוסס. לוין דחה גם את טענות העותרים בעניין הערכת הנזק, וציין כי פסק הדין לא קבע כללים נוקשים אלא העניק גמישות לבחירה בשיטות שונות בהתאם לנסיבות. יתר על כן, הוא לא מצא עילה לקיים דיון נוסף, מה גם שהטענות המפורטות שהועלו בעתירה לא הוצגו בפני ערכאת הערעור. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לכסות את הוצאות המשיבים.