ה"מ 53826/97

תקציר

מדובר בזוג נשוי שהבעל הגיש תביעת גירושין נגד אשתו בבית הדין הרבני וחייב בו את מזונות האישה. בעקבות זאת הגישה האישה תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה. הבעל טען כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בנושא וביקש לדחות על הסף את תביעת האישה, אך בית המשפט לענייני משפחה דחה. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם יש לדחות על הסף את תביעת האישה למזונות או שגם לבית המשפט לענייני משפחה וגם לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בעניין. השופט קבע כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות מהותית וראשונית לדון בתביעת מזונות האישה על סמך הדינים הרלוונטיים ופסיקה קודמת. השופטת הדגישה כי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לא פחתה מסמכותו של בית הדין הרבני וכי סמכותו של האחרון בעניין נגזרת מתביעת האישה או הסכמתה. בנוסף, דן השופט בסמכות המקבילה של בית המשפט המחוזי ובית הדין הרבני טרם הקמת בית המשפט לענייני משפחה, שהביאה לא פעם ל"מרוץ כוחות". עם זאת, עם חוק בית המשפט לענייני משפחה השתנה המצב המשפטי, ובית המשפט לענייני משפחה לא הוגבל עוד לדון בתביעת המזונות של האישה. עוד הדגישה השופטת את חשיבות זכותה של האישה לבחור את בית המשפט לתביעת המזונות שלה ואת עקרון השוויון, וקבעה כי אין לכפות על האישה להתדיין בבית הדין הרבני בשל בחירתו של בעלה. לבסוף, התווה השופט דרכים חלופיות למניעת התדיינות כפולה, ובהן "עניין תלוי ועומד", "הטיפול הוא העיקר" וכבוד הדדי לערכאות, והדגיש כי דוקטרינות אלה אינן תומכות בדחיית תביעת האישה על הסף. לפיכך, הבקשה לדחות את תביעת המזונות של האישה נדחתה, כלומר בית המשפט לענייני משפחה ידון בעניין.