עע"מ 2653/13

תקציר

פסק הדין מסכם את ערעורו של מערער הטוען למעמד דייר מתמשך לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998. המערער טען לזכאות לאחר מות אביו, לאחר שכביכול התגורר עמו בתקופה הנדרשת. עם זאת, ממצאי המשפט וביקורי נציגי הדיור קבעו כי המערער לא התגורר בדירה בשנות המפתח שקדמו למות אביו עקב מאסר. החוק, שתוקן בשנת 2009, קובע כי "דייר ממשיך" חייב לעמוד בתנאי זכאות ספציפיים ולשמור על תושבות רציפה, שהמאסר קטע אותה באופן משמעותי. עדויות ותצהירים תמכו במסקנתו של בית משפט קמא, והביאו לדחיית טענת המערער. בית המשפט הוסיף ובחן את מה שמכונה תנאי ההיעדרות הזמנית, וקבע כי תקופת המאסר ארוכה מכדי להיחשב קצרה או זמנית. אמנם, הוצע למערער בית מגורים חלופי בן שני חדרים, אך לאור נסיבותיו הוא נדחה, מה שמאשר עוד יותר את דחיית הערעור. פסק הדין מדגיש את הצורך לתעדף את הזכאים הלגיטימיים לדיור ציבורי, ומדגיש את חשיבות הציות לחוק השוויוני בהינתן משאבים מוגבלים. משכך, הערעור נדחה ללא הוצאות, בטענה כי עמידה בקריטריונים להקצאת דיור ציבורי חיונית לצדק ולהגינות.