עב"ל 45818-02-17

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעורן של שתי אחיות שלאחר מות אמם בחרו לחיות יחד ולנהל משק בית משותף. הם פנו לבית המשפט בבקשה להכיר בהם כידועים בציבור ולזכות אותם בקצבת שאירים לאחר מותו של אחד מהם. השופטים דחו את הערעור מטעמים שונים. השופט פליטמן טען כי יש לדחות את תביעת האחיות בהיעדר עילת תביעה, והדגיש כי חוק הביטוח הלאומי נועד לטפל בתביעות גמלה קונקרטיות ולא בשאלות עקרוניות תיאורטיות. טענה זו, לדעת פליטמן, הייתה מוקדמת מדי ודינה להידחות מבלי לבחון לגופה, שכן לא ניתן לחזות אם תביעה כזו תוגש בעתיד ומה יהיו הנסיבות באותה עת. בנוסף, פליטמן ציין כי כל שינוי בחקיקה הקיימת בנוגע לקצבאות שאירים צריך להיעשות באמצעות תיקוני חקיקה, בהתחשב בהשלכות התקציביות האפשריות. השופט גליקסמן ונציגי הציבור, גב' יעל רון וגב' ברכה סמו, הסכימו עם דחיית הערעור אך מטעמים שונים. הם הכירו בכך שתביעתם של המערערים מעוררת שאלות חשובות, אך סברו כי הקרבה בין שתי אחיות היא עילה מספקת כדי לשלול את זכאותן לקצבת שארים, מה גם שהן עדיין בחיים. גליקסמן הדגיש כי מטרתו של חוק הביטוח הלאומי היא להעניק קצבת קיום מינימלית במקרה של אובדן תמיכה כלכלית לאחר פטירת בן הזוג. גב' רון, לדעתה, הוסיפה כי דחיית התביעה תיצור אפליה אסורה נגד מקרים לא מסורתיים אחרים, כגון אחים חורגים או אחים למחצה שגדלו יחד והחליטו מאוחר יותר לחיות כבני זוג. בסך הכל, ההחלטה פה אחד של השופטים הייתה לדחות את הערעור, כל אחד סיפק נימוק משלו. השופטים הדגישו כי החקיקה הקיימת ותכליתו של חוק הביטוח הלאומי אינן תומכות בטענות המערערים, וכל שינוי בחוק צריך להתבצע באמצעות הליך החקיקה.