תא"מ 20365-04-11

תקציר

התובע, עורך דין במקצועו, תבע את הנתבע, לקוחו, על יתרת שכר טרחת ייצוגו בפני ועדת ערר, כפי שנקבע בחוזהם. הנתבע פנה לתובע לאחר שהרשות המוסמכת סירבה לקבל הטבות מכוח חוק הנכים מרדיפות הנאצים. על פי החוזה, הנתבע היה אמור לשלם לתובע 30% מכל סכום שנפסק. התובע הצליח לערער לוועדת הערר, והנתבע קיבל תגמולים, מה שהוביל אותו לשלם לתובע סכום המשקף 8% מסך התקבולים במשך חמש שנים. התובע תבע את יתרת שכר הטרחה, ואילו הנתבע טען כי האגרה מופרזת ויש להגבילה על ידי פקודת הנכים מרדיפות הנאצים, המגבילה את שכר הטרחה לטיפול בתביעות בפני הרשות המוסמכת ב-8%. בית המשפט מצא כי בעוד ששירותיו של התובע נופלים בגדר ההגדרה הרחבה של "טיפול בתביעה", הצו אינו חל על הליכי ערעור. עם זאת, השופט דחה את טענת התובע, תוך שהוא מצטט את סעיף 17(ה) לחוק נכים מרדיפות הנאצים, הקובע כי שכר טרחת נציג למערערים חייב להיות מאושר על ידי ועדת הערר. מאחר שהתובע לא עתר לוועדה, לא ניתן היה לקבל את תביעתו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענותיה הנגדיות של הנתבעת בדבר חוסר תום לב, עושק והטעיה מצד התובע, ולא מצא כל ראיה למצוקה או ניצול. גם טענות הנתבעת בדבר איכות השירות נדחו, שכן הרשלנות הנטענת לא פגעה בזכויות הנתבעת. בסיכומו של דבר, תביעת התובע נדחתה בשל היעדר קביעת הוועדה בעניין שכר הטרחה, ושני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.