עמ"ש 38844-10-13

תקציר

מדובר במאבק משמורת בין הוריו הפרודים של ילד בן ארבע וחצי, כאשר בית המשפט קמא מעניק את המשמורת לאב. האם מערערת על החלטה זו, וטוענת כי השופט קמא שגה בכך שלא איפשר חקירה נגדית של העדה המומחית, מנע ממנה באופן פסול להתקרב לעבודתה במרכז הארץ, טעה בהערכת זמינותם של שני ההורים לטיפול בילד, ולא נתן משקל מספק להשמצת האב כלפיה. מנגד, טוען האב כי יש לקיים את ההחלטה, שכן חוות דעת המומחה עליה הסתמך בית משפט קמא הייתה יסודית ומקצועית, ובית המשפט הפעיל כראוי את שיקול דעתו הקריטי באימוצה. שופטי הערעור, השופט יונתן אברהם שחיבר את פסק הדין, מסכימים עם טענות האם. הם מוצאים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא התיר את חקירתו הנגדית של המומחה, שחוות דעתו עמדה בבסיס פסק הדין, וכי עמדת המומחה, לפיה מעברה של האם נבע מהקריירה שלה ולכן פגע בטובת הילד, הייתה שגויה ובלתי חוקית. עוד מסכימים השופטים כי בית משפט קמא מתח ביקורת מופרזת על כך שהאם התקרבה לעבודתה, שכן שיפור מצבה הכלכלי עשוי בסופו של דבר להיטיב עם הילד. יתר על כן, נכונותה של האם להתאים את לוח הזמנים שלה לעבודה כדי לבלות זמן רב יותר עם הילד, אשר בית משפט קמא דחה, מאושרת כעת. השופט אברהם מגיע למסקנה כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי חזקת הגיל הרך – החזקה המשפטית לפיה ילדים עד גיל שש יועברו למשמורת אמם – התגברה במקרה זה. מאחר שחזקה זו לא בוטלה, על בית המשפט להתחשב בה, וחוות הדעת של המומחה, שהתעלם ממנה, אינה אמינה. השופט מציין כי אין די ראיות כדי להראות שהאב כשיר יותר באופן משמעותי להיות המשמורן מאשר האם, במיוחד בהתחשב במתודולוגיה הלקויה של המומחה. לפיכך, ממליץ השופט אברהם לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהעניק את המשמורת לאם. התיק מוחזר לבית המשפט קמא לצורך קביעת הסדרי ראייה לאב, והשופט מציע להורות לאב לכסות את שכר טרחת עורך הדין של האם, בסך 10,000 ₪. ההחלטה התקבלה פה אחד בין השופטים, ופסק הדין ניתן לטובת האם שלא בפניה ביום 10.2.2014.