ת"א 46575-02-19

תקציר

פסק הדין דן במחלוקת בין תובע שסיפק שירותים למועצת עירייה ומבקש תשלום, לבין המועצה המסרבת לשלם בטענה שאין חוזה תקף בין הצדדים. תחילה קובע השופט כי אכן היה הסכם והבנה בין התובע לבין המועצה, אף שלא הועלה על הכתב, כנדרש בחוק. ההסכם בעל פה היה למתן שירותים הקשורים לחלוקת ארבעה מתחמים ל-130 מגרשים, תמורתם תקבל התובעת 37,226 ₪. מאחר שלא היה חוזה כתוב, דנה השופטת בהשלכות של חוזה זה ובסעדים העומדים לרשותה, וציינה כי היעדר חוזה כתוב שנחתם על ידי הרשויות העירוניות הרלוונטיות הופך את ההסכם לבלתי חוקי ומבוטל. השופט שוקל את האפשרויות האם להורות על השבה, דבר שאינו אפשרי מאחר שהשירות כבר ניתן, או להורות למועצה למלא את התחייבותה על פי ההסכם. השופט מגיע למסקנה כי האפשרות השנייה היא דרך הפעולה הראויה. לאחר מכן דנה השופטת בטענות הצדדים בנוגע להיקף השירות הניתן. הם מוצאים כי טענת התובעת כי ההיקף הוכפל מההסכם הראשוני לא הוכחה, וכי טענות הנתבע כי העבודה הייתה ראשונית ולא הושלמה אינן כנות, שכן העבודות הופסקו על ידי המועצה ולא נבעו מכשל כלשהו מצד התובע. בהתייחסה לסוגיית התשלום, שוקלת השופטת את אשמת שני הצדדים בהיעדר חוזה מחייב מבחינה משפטית, ומכירה בכך שגם התובע וגם המועצה היו מודעים לדרישות ולא עמדו בהן. בסופו של דבר השופט מחליט כי חוסר תום הלב של המועצה היה חמור יותר, ומורה להם לשלם לתובע 70% מהסכום שסוכם במקור, העומד על 26,058 שקל, כולל מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העבודה. כמו כן חויבה המועצה בהוצאות המשפט של התובע, בסך 3,510 ₪.