רע"א 8121/13

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לזכויות דיירות מוגנת בדירה השייכת לרשות הפיתוח. המבקש, שהוטל עליו לפנות את הדירה, ביקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מאוקטובר 2013, שדחה את תביעתם לביטול צו הפינוי. הרקע לתיק הוא משנת 2001, אז הגיש המשיב תביעה להוצאת המבקש מהדירה, אותה טען המבקש כי ירש מאמו. בית משפט השלום פסק לטובת המשיב בשנת 2005, והביא את המבקש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה בשנת 2006. גם בקשתו של המבקש לחופשה לצורך ערעור נדחתה. בשנת 2007 ניתן פסק דין נפרד בתביעת פינוי קשורה, שהוביל את המבקש להגיש תביעה נוספת בבית משפט השלום, בטענה לראיות חדשות ובבקשה לבטל את צו הפינוי. בית משפט השלום דחה טענה זו בשנת 2013, מה שגרם למבקש לערער לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה שוב. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לחופשה כדי לערער לבית המשפט העליון. שופט בית המשפט העליון בחן את הבקשה וקבע כי היא אינה מעוררת שאלה משפטית כללית מעבר לקריטריונים של הצדדים ומוגבלת לנסיבות הספציפיות של המקרה. משכך, הבקשה לא עמדה בתנאי רשות ערעור בגלגול שלישי. השופט הדגיש כי קשה ליישב את טענת המבקש כי הקביעה בדבר דירה נוספת אינה חיונית לפסק הדין לפינוי. הקביעות העובדתיות של בתי המשפט הקודמים בנוגע לשכירות דירה נוספת בכרמיאל על ידי המבקש היו סופיות ולא ניתן היה לערער עליהן בבקשה זו. השופט התייחס גם לפסקי דין קודמים שהדגישו את כוונתם של דיני הדיירות המוגנת לסייע למי שאין לו מגורים, ולא למי שיש לו חלופות. זאת ועוד, השופט ציין כי בתי המשפט והמשיב כבר גילו סלחנות כלפי המבקש בכך שדחו את הפינוי בכמעט עשור וקראו לפתרון מגורים עבור המבקש. היה מצופה מהמשיב לשקול זאת בכובד ראש. לסיכום, החליטה השופטת שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור, ובכך אישרה את צו הפינוי אך עודדה את המשיב למצוא הסדר מגורים למבקש.