ע"א 1880/95

תקציר

המקרה עסק בסכסוך על חלוקת הנכסים בין בעל לאשתו המערערת, שנישאו בשנת 1957. הבעל עלה בעבר לישראל מתימן עם אשתו הראשונה, עמה חלק מערכת יחסים מתוחה עד מותה בשנת 1979. במהלך תקופה זו רכש נכס שמכר מאוחר יותר לרכישת נכסים נוספים במהלך נישואיו למערערת. למרות נישואין ממושכים שהתאפיינו באחריות משותפת, לרבות תרומתה של האישה לניהול משק הבית ולגידול ילדיהם, הבעל שמר בתחילה על הבעלות הבלעדית על נכסים אלה. כאשר נקלעו בני הזוג למשברי אישות, ביקשה המערערת הכרה משפטית בבעלותה המשותפת בנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת טענת הבעל כי נכסים אלה מומנו מנכסיו מלפני הנישואין, והעניק למערערת בעלות משותפת בדירת המגורים שלהם רק בשל ציפייתה. עם זאת, בערעור הדגיש בית המשפט העליון את עקרון חלוקת הנכסים המבוסס על המאמץ המשותף במהלך הנישואין, תוך הכרה בערך הכלכלי של תרומות האישה. בית המשפט קבע כי יש לראות את כל הנכסים שנרכשו במהלך נישואין אלה כנכסים משותפים, ודחה את הרעיון כי תרומות שאינן כספיות יכולות לשלול את חזקת השיתוף בנכסים. פסק דין זה, שניתן בעיקר על ידי השופטת דורנר ונתמך על ידי השופטת ט' אור, ביטל מגבלות קודמות, ובכך הכיר בזכאותה של האישה למחצית מהזכויות הרכושיות, ושיקף תפיסות מתפתחות של חלוקת נכסים שוויונית במסגרת הנישואין.