ע"פ 669/87

תקציר

המערער במקרה זה הורשע בעבירות סמים חמורות ונידון לאחת עשרה שנות מאסר. מאוחר יותר הוא זומן להעיד במשפטם של נאשמים אחרים שהיו מעורבים באותו מקרה, אך סירב, למרות האזהרות. בית המשפט המחוזי הורה אז, בהתאם לסעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט, להטיל עליו מאסר של 3 ימים וקנס של 1,000 ₪ לכל יום סירוב. על פסק דין זה הוגש ערעור בע"פ 669/87. לאחר מכן, זומן המערער להעיד פעם נוספת אך המשיך לסרב, מה שהביא לכך שבית המשפט המחוזי הורה על מאסרו ללא הגבלת זמן. על החלטה זו הוגש ערעור בע"פ 88/88. בית המשפט העליון דחה את הערעור בע"פ 669/87 אך קיבל את הערעור בע"פ 88/88. בית המשפט קבע כי המאסר שהוטל לפי פקודת ביזיון בית המשפט נחשב למאסר אזרחי ואינו מצטבר למאסר פלילי. בנוסף, קבע בית המשפט כי הטלת 30 ימי מאסר על עד סרבן לפי סעיף 5 לפקודה היא החלטה חד פעמית ולא ניתן להפעילה. כמו כן, קבע בית המשפט כי סעיף 6 לפקודה, שעניינו סנקציות בגין התעלמות מצו בית משפט, אינו חל על עד סרבן. השופטים מתחו ביקורת על יוזמת בית המשפט המחוזי בהוראת המאסר הבלתי מוגבל בזמן של המערער, דבר שעלול לעכב את משפטם של הנאשמים האחרים במשך שנים. הם הדגישו כי בעוד שבית המשפט מופקד על ניהול משפטים פליליים, ליוזמות התביעה משקל משמעותי, ועל בתי המשפט להתערב רק במקרים חריגים. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי בית המשפט המחוזי הפעיל את שיקול דעתו באופן פסול וקיבל את הערעור בע"פ 88/88, ובכך ביטל את צו המאסר ללא הגבלת זמן.